כשרות הסוכה – לקט דינים במצות ישיבה בסוכה

לקט דינים במצות ישיבה בסוכה

א. ‘תשבו’ כעין תדורו: כתוב בתורה (ויקרא, כג, מב) “בסוכות תשבו שבעת ימים”, ודרשו חז”ל, ‘תשבו’, כעין תדורו. ומכאן אמרו כל שבעת ימי הסוכות עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד, היו לו כלים נאים, מעלן לסוכה. מצעות נאות, מעלן לסוכה. ואוכל ושותה וישן ומטייל ודר בסוכה כל שבעת ימים כדרך שהוא דר בביתו. (סוכה כח: ש”ע סימן תרלט ס”א). וצריך האדם להתחכם ולעשות הסוכה באופן שיהיה נוח לו לשהות שם כמה שיותר, ובאופן שיוכל לסדר כל ענייניו מתוך הסוכה, כי כל המוסיף בקיום המצוה מוסיפים לו ברכה מן השמים (בכורי יעקב שם סק”ב). ויראי שמים כמעט ואין נכנסים לבתיהם כל עיקר, רק שבתם וקימתם בסוכה (כה”ח ס”ק מג בשם החיד”א).

וכן אם ירצה לדבר עם חבירו, ידבר עמו בסוכה, שסוכתו צריך להיות כמו ביתו כנ”ל. אלא, שלפי שקדושת הסוכה גדולה מאוד, ראוי למעט בה בדברי חול, וכ”ש שיהיה זהיר מלדבר שם לשון הרע ורכילות ושאר איסורים (משנ”ב שם ס”ק ב). ומ”מ, הרוצה לדבר עם חבירו או שצריך לדבר מענייני עסקיו וכדו’, לא יצא מהסוכה בעבור זה, שהרי בישיבתו שם אף בעת דיבורו הוא מקיים מצות ישיבה בסוכה (שער הציון אות ד). ויתירה מזאת מבואר בפמ”ג (משב”ז סק”א) בשם מהרי”ל, שיש ליזהר ביותר משחוק (כגון משחקי קוביא וכדו’) בימי הסוכות, כי אם ישחק צריך להיות בסוכה ויתחלל עי”ז קדושת הסוכה. עכ”ד. ומבואר, דאף המשחקים בקוביא וכדו’ צריכים לשחק בסוכה אלא שאין ראוי לעשות כן.

ומ”מ, אין לעשות שום תשמיש בזוי בסוכה (רמ”א שם).[1] ועל כן, אין לשטוף קערות של אכילה וכדו’ בתוך הסוכה. אולם בכלי שתיה אין קפידא ומותר לשוטפם (משנ”ב ס”ק ט). ובכלל זה יש להקפיד שלא יעשה הסוכה קפנדריא כדי לקצר הילוכו ממקום למקום. וכן לא ישטח בסוכה בגדים מכובסים כדי לייבשם. וכן אין להחליף חיתול לתינוק בסוכה (פסקי תשובות שם אות ג. חזון עובדיה עמוד קכט). אולם מותר לעשן סיגריות בסוכה. וכן מותר לעשות נטילת ידים לסעודה בסוכה, שכן רבים נוהגים בכל ימות השנה ליטול ידיהם לסעודה על שלחנם. ומ”מ, יטול לתוך כלי ויוציא הכלי עם מי הנטילה לאחר הנטילה (חז”ע עמוד קל). וכן נטילת ידים של שחרית למקפידים ליטול סמוך למיטתם, אין חשש כלל ומותרים ליטול בסוכה, אך מיד אחר הנטילה יוציא הכלי עם מי הנטילה החוצה (פס”ת שם אות ד).

ועיין במשנ”ב (ס”ק ט) שאסור להטיל מי רגלים בסוכה אפילו בכלי, אף שעושה כן בביתו. אולם בחז”ע (עמוד קלא) כתב להקל בזה לזקן או חולה שישן בסוכה ונצרך להטיל מי רגלים, וקשה עליו לצאת מהסוכה, שמותר להטיל מ”ר בסוכה בתוך כלי ואח”כ יכסהו כראוי. וכ”כ בפס”ת (שם) שבשעת הדחק ועת הצורך נהגו להקל בזה. אלא שהוסיף, שנכון שיהיה בכלי שאליו מטילים את מי הרגלים רביעית מים לכל הפחות, כדי שמי הרגלים יתבטלו בהם מיד. ע”ש. והוסיף עוד בחז”ע (שם) שאף אם תלויים בסוכה קישוטים שכתוב בהם פסוקים של תורה, מותר להטיל מ”ר כנגדם, כיון שאין פסוקים אלו עשויים לשם לימוד תורה, רק לצורך קישוט ומליצה.

ובספרים הזהירו עוד, שלא להכניס נכרי לסוכה (שו”ת דברי יציב ח”ב סימן רעד אות ג בשם ש”ך על התורה פרשת אמור). אא”כ יש לו גגון מעל הסוכה, שאם יסגור הגגון הסוכה פסולה, ואין חשש להכניס הנכרי (פס”ת שם אות ג)[2].

ב. הכנסת כלי אכילה ושתיה לסוכה: כאמור לעיל, כלים נאים יש להעלותם לסוכה. אולם בגמרא (סוכה כט.) אמר רבא, שכלי שתיה מכניסם לסוכה (ואפילו לאחר השתיה משאירם שם, כיון שאינם מאוסים. ועוד, שאין קבע לשתיה. משנ”ב סימן תרלט ס”ק ג). אך כלי האכילה צריכים להיות מחוץ לסוכה. ובפירוש כלי אכילה נחלקו הראשונים. שרש”י (שם ד”ה ‘מאני מיכלא’) פירש דהיינו קערות שאוכלים בהם, שלאחר האכילה צריך להוציאם מחוץ לסוכה (וטעמו משום שהם מאוסים ויש בזה משום ביזוי לסוכה, ע”ש בד”ה ‘במטללתא’). אולם התוספות (שם ד”ה ‘מנא דמיכלא’) הביאו בשם בה”ג שכלי אכילה היינו כגון סירים וכדו’ שאסור להכניסם לסוכה. והטעם משום דכעין תדורו בעינן, ואלו אין רגילים להיות בבית דירה אלא במטבח. ע”ש. ולשיטתם, נראה שמותר להשאיר הקערות אחר האכילה בסוכה, שאין בזה חסרון דכעין תדורו, שהרי כל השנה לא מקפידים לפנות הצלחות מיד לאחר האכילה (ולשיטת רש”י, אפשר שמודה לתוספות לאסור גם הכנסת הסירים קודם האכילה, אלא שבא להוסיף שאסור להשאיר גם הקערות לאחר האכילה משום ביזוי. עיין מש”כ בזה בשער הציון סימן תרל”ט אות י’, ובשו”ת תפל”מ ח”ב סימן מא אות א). אמנם, במגיד משנה (פ”ו מהלכות סוכה ה”ה) מבואר שלדעת הרמב”ם דין הקדרות והקערות שווה, שקודם אכילה מותר להכניסם, ואחר אכילה צריך להוציאם. ע”ש. ויוצא, שלשיטת התוספות הנ”ל אסור להכניס הסירים לסוכה. אך לשיטת הרמב”ם, מותר, רק שצריך להוציאם לאחר האכילה. ואילו לגבי הקערות, לשיטת התוספות אין צריך להוציאם אף לאחר האכילה, ולשיטת רש”י והרמב”ם צריך להוציאם לאחר האכילה.

ולענין מעשה, בש”ע (סימן תרלט ס”א) כתב שהקדרות והקערות חוץ לסוכה. ע”כ. ומבואר שלגבי קערות, יש להוציאם לאחר האכילה. אלא שלגבי הקדרות נחלקו האחרונים אם יש להוציאם דוקא לאחר האכילה (כדעת הרמב”ם), או”ד אין להכניסם מעיקרא לסוכה (כדעת התוספות). ולענין מעשה, עיין להמשנ”ב (שם ס”ק ה) שהביא שהעולם נוהגים להיזהר שלא להכניס הסירים לסוכה אף קודם האכילה. והיינו שחוששים לשיטת תוספות הנ”ל לחומרא. אלא שכתב, שאם אין לו כלי וצריך לאכול מן הסיר עצמו, מותר להכניסו. וכ”פ בחז”ע (עמוד קכח), שאין להביא הסירים לתוך הסוכה כדי לערות מהם התבשיל, ואף אם יש נשים שנהגו בזה, בטלה דעתן, כי אין זה דרך ארץ, ואין לעשות כן בסוכה. אלא שקערה גדולה שמגישים בה עופות או אורז וכדו’, וכל אחד מהמסובים לוקח ממנה לצלחת שלו, מותר להכניסה לסוכה, שדרך לעשות כן גם בפני אורחים מכובדים. אולם, עיין בשו”ת תפילה למשה (ח”ב סימן מא) שכתב שהנוהגים להכניס סירים לסוכה ומערים מהם התבשיל לקערות, יש להם על מה שיסמוכו. והמחמירים שלא להכניס הסירים לסוכה כלל, תע”ב. ע”ש.

ודע, שאף שצריך להוציא הקערות מן הסוכה לאחר האכילה, מ”מ בדיעבד, מי שלא הוציאם, אין הסוכה נפסלה בשל כך. וכן אם עשה בסוכה תשמיש בזוי, אינה נפסלת בשביל כך (משנ”ב ס”ק ו). אמנם, בשעה שהקערות בתוך הסוכה (לאחר האכילה) י”א שהסוכה פסולה בשל כך מדרבנן, ואין לברך עליה ברכת ‘לישב בסוכה’. וע”כ יש להיזהר שתיכף אחר האכילה יוציא את הכלים שהם מלוכלכים (עיין בשער הציון אות יג. ובכה”ח אות טז. ובחז”ע עמוד קכט בהערה).

ג. הדלקת נרות בסוכה: כתב בש”ע (סימן תרט ס”א) שהמנורה יש להניחה בסוכה. ואם הסוכה היא קטנה, מניחה חוץ לסוכה. וביאר משנ”ב (ס”ק ח) שאפילו אם אין הסוכה מצומצמת בשיעורה, אלא שהיא קטנה כ”כ בענין שיש לחוש שמא יתקרב הנר לדופני הסוכה ותאחז בהן האור ותשרף הסוכה, צריך להניחה חוץ לסוכה. ע”ש. וכ”כ בחז”ע (עמוד רז) שמצוה להדליק נרות של יו”ט בסוכה ולאכול לאור הנרות. אולם אם יש חשש כל שהוא לדליקה, יניח הנרות בבית ויסתפק באור החשמל של הסוכה[3].

ד. לימוד תורה בסוכה: כתב הש”ע (סימן תרלט ס”ד) כל שבעה ימים קורא ולומד בתוך הסוכה. וכשמבין ומדקדק במה שיקרא וילמד, יכול ללמוד חוץ לסוכה, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. ע”כ. והכל לפי הענין, שאם דעתו מיושבת עליו בסוכה, שיש לו מנוחה שם, לומד בסוכה, אך אם צריך ללמוד בעומק העיון וצריך להתרכז היטב בלימודו בסברא ישרה, והאויר בביתו יפה לו להרחיב דעתו, ילמד חוץ לסוכה, כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו (משנ”ב ס”ק כח-כט, חז”ע עמוד קמז). ואם צריך ספרים רבים ללימודו, וטורח עליו להעלותם לסוכה, יכול ללמוד במקום הספרים אף שהוא חוץ לסוכה (חז”ע שם). אולם עיין במשנ”ב (ס”ק כט), שאם יש לו מקום להניח הספרים בסוכה כך שלא יצטרך להוציאם ולהכניסם בכל פעם, צריך להעלותם לסוכה, דאין זה טורח.

ה. תפילה בסוכה: כתב הש”ע (סימן תרלט ס”ד) שהמתפלל, רצה מתפלל בסוכה או מחוץ לסוכה. ע”כ. דהיינו, שבאיזה מקום שיש לו מנוחה יותר להתפלל בכוונה, שם יתפלל (משנ”ב ס”ק ל). אולם, מי שיש לו בית הכנסת בעירו, אל יתפלל בסוכה אלא ילך לבית הכנסת, שכן בשאר ימות השנה מניח ביתו והולך לבית הכנסת (משנ”ב שם). ועיין בכה”ח (אות סז) שיש להתפלל בבית כנסת לכתחילה, אפילו אם יש לו מנין בסוכה. וכ”פ בחז”ע (עמוד קמז), כיון שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת. ע”ש.

ו. דין הולכי דרכים: הולכי דרכים ביום, פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה. הולכי דרכים בלילה, פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום (סוכה כו: ש”ע סימן תרמ ס”ח). והיינו, שבשעת הילוכם אינם צריכים להמתין מלאכול עד שיגיעו לסוכה, ורק אם יזדמן לפניהם סוכה בנויה בעת האוכל בלא טורח, ישבו בה. אולם בלילה שהגיעו למקום חנייתם ולנים במקום יישוב, צריכים להשתדל ולמצוא סוכה במקום יישובם שיישבו בה. ואם אין במקום חנותם סוכה בנויה (כגון שחנו ביישוב של גוים), יכולים לאכול וללון באותו מקום בלי סוכה, ואינם מחוייבים לעשות סוכה (משנ”ב ס”ק מ-מג, כשיטת הלבוש. וע”ש בביאור הלכה ד”ה ‘הולכי דרכים’ שהביא שיטת המג”א בדין הולכי דרכים, אך אינו מסכים לדבריו). וטעם הפטור של הולכי דרכים מן הסוכה בשעת הילוכם, הוא משום תשבו כעין תדורו, וכשם שבשאר השנה אינו נמנע מלנסוע לאיזה ענין ומניח את ביתו, כן הדין בסוכה שאינו צריך להימנע מנסיעתו אף שמניח סוכתו (משנ”ב ס”ק לט).

ויש הסוברים, שפטור זה של ‘הולכי דרכים’ לא נאמר אלא ביוצאים לצורך סחורה ופרנסה (באופן המותר בחול המועד), שיציאתם היא נצרכת. אך אם יוצאים מהסוכה לטיול וכדו’, אינם נפטרים עי”ז מסוכה, כיון שאין יציאתם נצרכת, וחייבים לאכול ולישון בסוכה (שו”ת אגרות משה או”ח ח”ג סימן צג. וכ”ד הגרש”ז אויערבך הו”ד בספר שלמי מועד עמוד קיב. וכ”פ בחז”ע עמוד קסו). וגם לשיטה זו, יש הסוברים שאם נמצא בחו”ל ויש מקום מיוחד שרגילים אנשים ללכת ולראותו, ואם לא יראהו עתה שוב לא יוכל לראותו אחר המועד, כי חוזר למקומו, ורוצה לצאת ולראותו בימי חול המועד, אינו נחשב כסתם טיול ולכן פטור מן הסוכה (אגרות משה אהע”ז ח”ד סימן לב אות ח).

אולם, יש הסוברים שגם היוצאים לטיול פטורים מן הסוכה מדין תשבו כעין תדורו, ואינם נחשבים שמפקיעים עצמם ממצות סוכה (פסקי שמועות סוכות עמוד קלב בשם הגרי”ש אלישיב והגרח”פ שיינברג. שו”ת אז נדברו חלק יא סימן לד. ספר חוט שני סוכות פי”ב ס”ק ט. שו”ת יחיל מדבר ח”ב סימן כז). אמנם, הוסיף בספר חוט שני (שם) שאף שהיוצאים לטיול פטורים מן הסוכה, מ”מ שטות היא לאבד מצוה יקרה בשביל טיול. ע”כ. ומ”מ נראה שגם לשיטה זו, היוצאים לשהות חוץ לביתם למספר ימים, כגון שהולכים לבית מלון וכדו’, פשוט שאינם פטורים מסוכה, וצריכים לטרוח ולבנות סוכה במקום יישובם, כיון שהמלון הוא כביתם עתה (ע”פ דברי המשנ”ב סימן תרמ ס”ק מה).

ויש שכתבו עוד, שכל פטור זה של ‘הולכי דרכים’ לא נאמר אלא באדם שיוצא מחוץ לעיר, אך כל שנמצא בעירו אינו בגדר הולכי דרכים וחייב בסוכה (זמן שמחתנו פרק ב הערה טז בשם הגרש”ז אויערבך והגרי”ש אלישיב).

ובעל חנות, אף שרגיל בשאר ימות השנה לאכול בחנותו חוץ לביתו, מ”מ בסוכות חייב לאכול בסוכה. ואפילו אם דירתו מחוץ לעיר וחנותו בעיר, חייב לעשות שם סוכה שיאכל בה בעת שיצטרך (משנ”ב סימן תרמ ס”ק מו). והיינו משום שחנותו נחשבת כביתו מחמת קביעותו בה, ולפיכך צריך לעשות בה סוכה כשם שעושה בביתו (חוט שני סוכות פי”ב ס”ק י). ומכאן יש ללמוד שה”ה לפועלים שעובדים במפעל וכדו’, ורגילים לאכול ארוחת צהרים בחדר האוכל שבמפעל, שחייבים לאכול בסוכה בימי החג, כיון שדבר זה הוא קבוע אצלם והוי כביתם (שו”ת תפילה למשה ח”ב סימן מב).

ז. נמנום מחוץ לסוכה למי שנמצא מחוץ לביתו: מי שנוסע בדרך (ואין לו פטור של הולכי דרכים הנ”ל), או שנמצא בבית הכנסת בשיעור וכדו’, יש אומרים שצריך לעשות כל טצדקי שלא ירדם מחוץ לסוכה (שאפילו שנת עראי אסורה חוץ לסוכה כדאיתא בש”ע סימן תרלט ס”ב), ואפילו אם רגיל לעשות כן בשאר הימים. ויניח שומר שישמרנו מזה (זמן שמחתנו פ”א אות א בשם הגרי”ש אלישיב). אולם, יש הסוברים, שהנמצא בבית הכנסת או באוטובוס רשאי להירדם שם כדרכו, אפילו שאינו נחשב כ’הולכי דרכים’ שהרי הטעם של תשבו כעין תדורו שייך גם בזה ודמי להולכי דרכים, שהרי נמצא וקבוע במקום שאינו קשור לביתו (חוט שני סוכות פי”א ס”ק ד. שו”ת משנה הלכות מה”ת ח”ה סימן קצד). ומ”מ, ידוע שאנשי מעשה נהגו סלסול בעצמם שלא להירדם חוץ לסוכה בשום אופן (פסקי תשובות סימן תרלט אות ו).

ומי שנרדם לאונסו חוץ לסוכה, יש אומרים שצריך להעירו שיכנס לישון בסוכה (בן איש חי ש”ר פרשת האזינו ה”ח). וי”א שאין צריך להעירו, כי הישן אינו בר חיובא וכל האיסור לישון חוץ לסוכה הוא רק כשהולך לישון ולא אחרי שנרדם כבר (הגרש”ז אויערבך הוב”ד בשלמי מועד עמוד קיג). ובחז”ע (עמוד רא) כתב שהרואה את חבירו שנרדם לאונסו חוץ לסוכה ‘טוב’ להקיצו ולעוררו בנחת שילך לישון בסוכה, ובפרט אם ידוע לנו שהוא מקפיד על השינה בסוכה, שקרוב לודאי ישמח על זה שעוררהו כדי שלא ימשיך לישון חוץ לסוכה.

ח. פטורים שונים משינה בסוכה: מי שאשתו חלשה, ויש להם ילדים קטנים שמתעוררים בלילה ובוכים, וצריך לקום ולטפל בהם, ונבצר ממנו לדעת מתי לקום אליהם אם יישן בסוכה, מותר לו לישון בבית לצורך הטיפול בילדים (פס”ת סימן תרמ אות ג. חז”ע עמוד ר)^[4]. ומי שרוצה לישון בסוכה אך אביו ירא פן יצטנן מהקור ופוקד עליו שיישן בביתו, יש לו להיכנס ולישון בביתו, דאף בשאר ימות השנה היה שומע לאביו בכה”ג, ותשבו כעין תדורו אמר רחמנא (שו”ת התעוררות תשובה ח”ג סו”ס תכח, הובא בחז”ע עמוד קנד בהערה). ומי שהזמינוהו הוריו שיבוא לבקרם בסוכות ואין להם סוכה, ואף אין באפשרותו לעשות שם סוכה, דעת הגר”נ קרליץ (הלכתא מבי דינא סוכות עמוד נא) שהוא פטור מן הסוכה מדין עוסק במצוה. ומי שיש צפיפות בסוכתו ואין לו מקום לשהות בה, כגון שבאו אורחים לסוכת אביו ושוהים שם זמן רב ואי אפשר לבקש מהם לצאת מהסוכה, ואין לו בנקל להשיג סוכה אחרת, ורוצה לאכול או לישון באותו זמן, יש מי שכתב לפטרו מן הסוכה, דלא גרע מצטער כזה ממצטער מחמת יתושים או מחמת הקור וכדו’ (הגרש”ז אויערבך בהליכות שלמה מועדים פ”ט סעיף יט). וכן המצטער מחמת איזה ביזיון שיגרם לו אם יכנס לסוכה, כגון שנמצא שם שונאו או בעל חובו, או שחולה הוא ואכילתו משונה, ויש אנשים בסוכה, ומתבייש שלא יראוהו בני אדם, פטור מן הסוכה (פסקי תשובות סימן תרמ אות ד). אולם, אם הקושי אינו מחמת הישיבה עצמה בסוכה, אלא שאם ישב ויישן בסוכה יש אנשים המלעיגים עליו על עצם ישיבתו בסוכה (וכמו שמצוי לפעמים אצל בעלי תשובה), הורה הגרש”ז אויערבך שודאי שאין צער זה פוטר מן הסוכה, אלא אדרבה עליו להתחזק ואל יבוש מפני המלעיגים עליו ולא יכנע ללעגם שהרי מקיים מצות הבורא (הליכות שלמה שם, ארחות הלכה הערה 127).

ט. דין שומרים, שוטרים וחיילים לענין מצות סוכה: כתב בש”ע (סימן תרמ ס”ט) ששומרי העיר ביום, פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה. והשומרים בלילה, פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום. והיינו משום שצריכים ללכת ולסבוב סביב העיר שלא יבואו גנבים וכדו’, ולכך אינם יכולים לקבוע סוכה במקום מסויים (משנ”ב ס”ק ט). ועפ”ז כתב בחז”ע (עמוד קצו) שאנשי משטרה המופקדים על בטחון תושבי העיר ושמירתם, וכן חיילים העוסקים בשמירה ביום ובלילה, או היוצאים למארבים, פטורים מן הסוכה ביום ובלילה. והדר בסביבה חילונית וחושש שאם יעשה סוכתו קבע באכילה ושינה, יפרצו גנבים לביתו, כי ידעו שיש לו מקום קבוע שישן שם, פטור משינה בסוכה. ודמי למש”כ בש”ע (שם ס”י) ששומרי גינות ופרדסים פטורים מן הסוכה בין ביום ובין בלילה, שאם יעשה השומר סוכה, ידע הגנב שיש לשומר מקום קבוע ויבוא ויגנוב ממקום אחר (פס”ת סימן תרמ אות יג. חז”ע שם). וכן מי שעושה סוכה במקום שאינו בטוח לישון בו, כגון שמתיירא מפני לסטים וכדו’ שיזיקוהו בגופו, פטור משינה בסוכה זו (עיין ברמ”א סימן תרמ ס”ד). ודעת הרמ”א (שם) שהעושה סוכתו במקום שאינה ראויה לשינה כגון במקום שמצויים לסטים כנ”ל, אינו יוצא בה יד”ח אף לענין אכילה. אולם, עיין במשנ”ב (שם ס”ק כ) שהביא בשם תשובת החכם צבי (סימן צד) שחולק על הרמ”א וס”ל דאף שלכתחילה אין לעשות הסוכה במקום שאינו ראוי לשינה, מ”מ אם עשאה שם (או בשעת הדחק שאינו יכול לעשות סוכה בענין אחר), יוצא בה יד”ח לענין אכילה, שלענין אכילה אינו נחשב כמצטער. ע”ש. ובחז”ע (עמוד קצז בהערה) כתב שהמיקל כהחכם צבי י”ל על שיסמוך. ומ”מ אם אפשר לעשות הסוכה במקום בטוח בודאי שטוב יותר. ע”ש. ומי שצריך לישון לבד בסוכה, אין לחוש בזה לסכנה, ששומר מצוה לא ידע דבר רע (הגר”א במעשה רב סימן ריד, הובא בחז”ע עמוד קצד בהערה). ומ”מ במקום דשכיח היזקא כנ”ל, אין לסמוך על הנס (פס”ת סימן תרלט אות ה).

 

דיני ברכת ‘לישב בסוכה’

א. ברכה על הסוכה בשעת האכילה: כתב מרן בש”ע (סימן תרלט ס”ח) שנהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה. ע”כ. וביאר המשנ”ב (ס”ק מו), שאף שמדינא דגמרא לדעת רוב הראשונים (תוספות סוכה דף מה: ד”ה ‘אחד’, רי”ף דף כב. בדפי הרי”ף, רא”ש פ”ד סימן ג, רמב”ם פ”ו מהלכות סוכה הי”ב, ועוד) יש לברך כשנכנס לסוכה על כל כניסה, כל שיצא ממנה לעסוק בענייניו והסיח דעתו, ואפילו מאה פעמים ביום (וכן מנהג בני תימן. וכ”ד הגר”א למעשה. עיין במעשה רב סימן ריב). מ”מ, מנהג העולם כדעת הפוסקים (רבינו תם, הובא ברא”ש שם) שלא מברכים ‘לישב בסוכה’ אלא בשעת אכילה, ואפילו אם יושבים בסוכה קודם האכילה, אינם מברכים על ישיבה זו. דסבירא להו שהברכה שמברכים אח”כ על האכילה, היא פוטרת הכל, שהיא העיקר, והיא פוטרת השינה והטיול והלימוד, שכולם טפלים לה. ומ”מ סיים המשנ”ב בשם האחרונים, שנכון הדבר לצאת גם לדעת הראשונים שיש לברך על כל ישיבה, וע”כ תכף בבואו מבית הכנסת יברך על דבר מאכל הטעון ברכת ‘לישב בסוכה’, ויפטור בזה את ישיבתו (כגון הנכנס לסוכתו בבוקר ומתכוון לשבת בסוכה עד הצהרים ורק אז לסעוד, טוב שיאכל דבר מה המחייב ברכת לישב בסוכה קודם ישיבתו בבוקר).

ב. אכילה המחייבת ברכת לישב בסוכה: אין כל אכילה שאדם אוכל חייבת להיות בסוכה, ולפיכך, רק אכילה המחייבת ישיבה בסוכה יש לברך עליה ברכת לישב בסוכה (וגם זה אינו בכל אופן כפי שיבואר להלן). ואכילה הטעונה ברכת ‘לישב בסוכה’, אם אוכל פת, כל שאוכל יותר מכביצה פת, צריך לברך לישב בסוכה דחשיב אכילת קבע. ואם אוכל כביצה או פחות, מותר לאכול מחוץ לסוכה, ואף אם אוכל בסוכה לא יברך לישב בסוכה (ש”ע סימן תרלט ס”ב. חז”ע עמוד קלב). חוץ מלילה הראשון של סוכות שכל שאוכל כזית פת צריך לברך לישב בסוכה, אלא א”כ אוכל אחר חצות הלילה (כגון שירדו גשמים בתחילת הלילה ופסקו רק אחר חצות) שאז אין לברך לישב בסוכה אא”כ אוכל כביצה (משנ”ב סימן תרלט ס”ק כו. חז”ע עמוד קי). ויש הסוברים, שבשבת ויו”ט אף אכילת עראי נחשבת לאכילת קבע, ולפיכך אפילו אם אוכל רק כזית פת חייב בסוכה (שבלי הלקט סימן שדמ). וי”א שגם בשבת רק כשאוכל מעל כביצה פת חייב בסוכה (שו”ת מהרי”ק שורש קעח). וכן עיקר (משנ”ב סימן תרלט ס”ק יט. חז”ע עמוד קמא). ומה שאמרנו שכל שאינו אוכל יותר מכביצה פת אינו מברך לישב בסוכה ופטור מן הסוכה, היינו אפילו אם אוכל שאר מאכלים עם הפת, וביחד יש שיעור של יותר מכביצה, מ”מ אין שאר האוכלים מצטרפים לפת ואינו מברך לישב בסוכה אא”כ אוכל יותר מכביצה מהפת עצמו (חז”ע עמוד קלד).

ואם אוכל פת הבאה בכסנין או שאר תבשיל מחמשת מיני דגן, יש אומרים שכל שאוכל מעל כביצה צריך לברך ברכת לישב בסוכה, כדין הפת (גנת ורדים חאו”ח כלל ד סימן ו. מאמ”ר סימן תרלט סוס”ק ג). אולם יש אומרים שאף שאסור לאכול כביצה ממיני מזונות מחוץ לסוכה, אין לברך לישב בסוכה אא”כ אוכל שיעור קביעות סעודה (הרב חיד”א בשו”ת חיים שאל סימן עא). וכ”פ בחז”ע (עמוד קלד). ומ”מ כתב בחז”ע (שם) שלענין ברכת לישב בסוכה די שיאכל ממיני מזונות שיעור של ג’ ביצים (162 גרם) כדי לברך לישב בסוכה שהוא שיעור קביעות לדעת מרן הש”ע (סימן שסח ס”ג), ויש לנו ס”ס לברך, דשמא ג’ ביצים הוי שיעור קביעות סעודה, ושמא כדעת הגו”ר הנ”ל שכל שאוכל יותר מכביצה מזונות מברך לישב בסוכה). והוסיף עוד (עמוד קלו), שאף בתבשיל של אטריות וכדו’ שלא שייך בהם קביעות סעודה לענין ברכת המוציא, יש לברך עליהם ברכת לישב בסוכה אם אוכל מהם כשיעור ג’ ביצים. ויש הסוברים, שבשבת ויו”ט אף שאינו קובע סעודה על מיני מזונות רק אוכל מהם בקידושא רבא כדי לצאת יד”ח קידוש במקום סעודה (ואינו סועד אח”כ מיד סעודה בפת, אלא יוצא חוץ לסוכה לקבל פני רבו וכדו’, ונמשך כמה שעות עד הסעודה), לכ”ע יכול לברך לישב בסוכה, דכיון שאוכלם בתורת סעודה הצריכה לקידוש, נחשב הדבר לאכילת קבע ומברך על הסוכה (שערי תשובה סימן תרלט ס”ק ה. והביאו המשנ”ב שם ס”ק טז). אולם יש חולקים גם באופן זה שאין לברך לישב בסוכה אא”כ אוכל ממיני המזונות שיעור קביעות סעודה כנ”ל (כה”ח אות לג. והוסיף, שבמקומות שנהגו כהשערי תשובה אין למחות בידם, דבמקום מנהג ל”א סב”ל).

ושאר מאכלים כגון בשר ודגים ואורז ופירות, וכן כל המשקים, לרבות יין, מעיקר הדין מותר לאוכלם ולשתותם מחוץ לסוכה, שנחשבים לאכילת עראי (ש”ע סימן תרלט ס”ב. חז”ע עמוד קלז-קלח). ולפיכך, גם האוכל מהם בתוך הסוכה לא יברך לישב בסוכה (חז”ע כמוד קמ). ויש מחמירים שאם שותה יין דרך קבע צריך לשתותו בסוכה (ב”ח שם ס”ד. א”ר ס”ק יג. וע”ע בבה”ל שם ד”ה ‘ויין’). ויש שכתבו שראוי ונכון להחמיר גם בשאר משקים שרגילים לקבוע עליהם (כגון משקים משכרים וכיו”ב), שאם שותה אותם דרך קבע צריך לשתותם בסוכה (מג”א שם ס”ק ה). ויש מחמירים גם לענין בשר ודגים שאם אוכלם דרך קבע יש להחמיר ולאוכלם בסוכה (משנ”ב שם ס”ק טו שכן הסכמת האחרונים). אך בפירות, אף שאוכלם דרך קבע, הסכמת האחרונים להקל (שער הציון שם אות לח. דלא כחיי אדם). והמחמיר שלא לשתות אפילו מים (וכ”ש שאר דברים) חוץ לסוכה, הרי זה משובח (ש”ע שם). ומ”מ אין לברך ‘לישב בסוכה‘ אלא באופנים המוזכרים לעיל.

וכל זה כשאינו נמצא תוך סעודת קבע, אך הנמצא בתוך סעודת קבע של פת, אין לו לאכול מחוץ לסוכה שום דבר, ואפילו לשתות מים. ואף אוכלים הנמצאים בפיו, לא יצא עמהם מחוץ לסוכה כשעודם בפיו, אלא יבלעם בסוכה (חז”ע עמוד קמה. וע”ע בשער הציון סימן תרלט אות כט).

ג. ברכת הסוכה למי שאינו אוכל פת כלל: יש הסוברים, שהמתענה בסוכות, או שאין מתכוון לאכול פת או מזונות באותו היום כלל, אז לכ”ע כל שיצא יציאה גמורה מהסוכה, צריך לברך לישב בסוכה כשחוזר לסוכה. דדוקא כשאוכל פת ס”ל לר”ת שמברך על עיקר חיוב הסוכה ופוטר כל הדברים הטפלים, אבל כשאינו אוכל לא שייך זה (ט”ז סימן תרלט סוס”ק כ). וכ”פ המשנ”ב (ס”ק מח). והוסיף בשם הח”א דה”ה למי כשיצא יציאה גמורה לאחר אכילה וחוזר ונכנס לסוכה ולא יאכל עד הערב וקודם אכילת הערב יצטרך עוד פעם לצאת לבית הכנסת, דבזה ג”כ לכ”ע צריך לברך. אולם, המאמ”ר (ס”ק ח) כתב להעיר על עיקר דברי הט”ז הנ”ל, וכתב דלפי מה שנהגו כר”ת (שלא מברכים כ”א בשעת אכילה) יש לחוש בזה לברכה לבטלה. וכ”פ הכה”ח (אות צז) שמי שאינו אוכל פת באותו היום יש לו לשמוע ברכת הסוכה מאחר ויתכוון לצאת, או שיהרהר הברכה בלבו. אך אין לו לברך בעצמו.

ד. ברכת הסוכה לנכנס לסוכת חברו לבקרו: יש הסוברים, שהנכנס לסוכת חברו אף שאינו אוכל שם, צריך לברך ברכת לישב בסוכה (חיי אדם, הובא בשער הציון סימן תרלט אות צג). וטעמו (כפי שביאר השעה”צ שם), דדוקא בסוכתו שדרך לקבוע שם סעודתו נהגו שלא לברך לישב בסוכה כי אם על האכילה, אך בסוכת חברו שאין דרך לקבוע שם סעודתו, לכ”ע כל אימת שנכנס שם חייב לברך. ומ”מ היינו דוקא כשנכנס לשם ורוצה לישב שם, אך אם נכנס רק לגבות חובו וכיו”ב ואין נ”מ אצלו אם הוא סוכה או בית או חוץ, בזה לכ”ע אין לברך לישב בסוכה, דלא עדיף ממתעסק בעלמא. אולם, עיין בחז”ע (עמוד קעז) שסובר שגם הנכנס לסוכת חברו לישב שם, אינו רשאי לברך לישב בסוכה אא”כ אוכל אכילת קבע.

ה. ברכת ‘לישב בסוכה’ כשעשה הפסק: מי שבירך לישב בסוכה בשעת האכילה, ותו”כ סעודתו יצא לחוץ, אם יציאתו היתה לזמן קצר כדי לחזור לאלתר לסוכתו, כגון שנכנס לביתו להביא דבר מה לסוכה, או לעשות צרכיו וכיו”ב, אינו צריך לברך שנית ברכת לישב בסוכה, דבכה”ג אין היציאה נחשבת הפסק (משנ”ב סימן תרלט ס”ק מז). ואם יצא תו”כ סעודתו לבית הכנסת להתפלל מנחה או ערבית, אך לא הסיח דעתו מהסעודה, יש אומרים שההליכה נחשבת להפסק וצריך לברך שוב ברכת לישב בסוכה (מג”א, הובא בשער הציון אות צא), והיינו שרוצה לאכול עוד כביצה פת מכאן ואילך (סידור דרך החיים דיני ישיבת הסוכה סעיף יז). אולם, בשער הציון (שם) כתב לפקפק בזה ולחוש לפוסקים שההליכה אינה נחשבת הפסק, ולכך לא יברך משום סב”ל. ומ”מ לכתחילה נכון להימנע ולא לצאת לתפילת מנחה או ערבית תו”כ סעודתו (פס”ת אות יט). אולם, אם יצא יציאה גמורה והסיח דעתו מהאכילה, אף שהיה תו”כ סעודתו, כשחוזר לסעוד צריך לברך שוב ברכת לישב בסוכה (כן מוכח בשער הציון שם, שבזה לכ”ע צריך לברך שוב). ונראה דהיינו דוקא אם רוצה לאכול עתה עוד כביצה פת כנ”ל. ו’יציאה גמורה’ לענין זה היינו כל שיצא והתעכב מחוץ לסוכה לשעה או שתים, או אפילו חזר לאלתר, אלא שבשעה שיצא מן הסוכה היה דעתו לשהות הרבה חוץ לסוכה ושלא לחזור לסוכה לאלתר, שאז אין הברכה שבירך על אכילה ראשונה פוטרת אכילה אחרונה, כיון שהפסיק ביניהם ביציאה גמורה ע”ד שלא לחזור לאלתר (ש”ע הרב סעיף יג).

וכל האמור לעיל הוא לענין מי שיצא תו”כ סעודתו, אולם, מי שבירך לישב בסוכה וסעד, ואח”כ בירך ברכת המזון ושוב רוצה לסעוד, עיין בשער הציון (אות פו) שהביא בזה ג’ דעות באחרונים. י”א שעל אכילה שניה צריך לברך בכל אופן, ואפילו לא יצא כלל מהסוכה, כיון דאין דעת האדם בברכתו אלא על סעודה שסועד עתה ולא על סעודה שניה (ב”ח סו”ס תרמג, ט”ז סימן תרלט ס”ק כ). וי”א שאף שאם נשאר בסוכה ולא יצא ממנה אין צריך לברך על אכילה שניה, מ”מ כל שיצא מן הסוכה בין הסעודות, אף שהיתה יציאתו על דעת לחזור לסוכה לאלתר, צריך לברך על אכילה שניה (יעב”ץ וביכורי יעקב). וי”א שגם בזה כל שלא יצא יציאה גמורה בין הסעודות, אינו צריך לברך שוב (גר”ז ודרך החיים). ולמעשה, פסק המשנ”ב כדעה אחרונה, שכל שלא יצא יציאה גמורה בין הסעודות אינו צריך לברך שוב לישב בסוכה. ולכן, מי שיושב כל היום בסוכה וישן בלילה בסוכה ומתפלל שם ואינו יוצא לשום עסק רק על דעת לחזור מיד, אין צריך לברך רק בשעת אכילה ראשונה ואח”כ אינו מברך שוב (משנ”ב ס”ק מז). וכן פסק בכה”ח (אות צה), לחשוש בזה לסב”ל. והוסיף, שאם יש אחר עמו, יפטרנו בברכת לישב בסוכה, ואם לאו, יהרהר הברכה בלבו. וכן נראה דעת הרב חז”ע לחשוש בזה לסב”ל (עמוד קפב. ע”ש). ומ”מ עיין בשער הציון (אות צא) שכתב שאם יצא בין הסעודות להתפלל בבית הכנסת, יש לברך שוב לישב בסוכה על אכילה שניה, כי יש לצרף לשיטת הט”ז והיעב”ץ הנ”ל, את שיטת המג”א המוזכרת לעיל שההליכה נחשבת להפסק. ע”ש. [אולם, ע”ע בחז”ע (עמוד קמ בהערה) דמשמע דס”ל דגם בין הסעודות אם יצא להתפלל ערבית צריך לעשות כוונה נגדית בשעת הברכה על אכילה ראשונה שלא לפטור אכילה שניה, ואז יוכל לברך שוב. ונראה דלא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה כדברי השער הציון הנ”ל. וצ”ע.] וע”ע בכף החיים (אות צה) שכתב שטוב לכוון בעת ברכת לישב בסוכה בפירוש, שהוא פוטר בברכה זו של הסוכה רק עד סעודה אחרת, ואז יוכל לברך שוב על סעודה שניה לכ”ע. [מיהו, עיין במשנ”ב איש מצליח עמוד קו הערה 3 שהעירו על דבריו של הכה”ח וכתבו שגם באופן זה יש לחוש לסב”ל. ע”ש].

ומי שאכל בסוכתו ובירך לישב בסוכה, ותו”כ סעודתו נכנס לסוכת חברו ורוצה להמשיך סעודתו שם, י”א שההליכה נחשבת הפסק וצריך לברך שוב לישב בסוכה בסוכת חברו, ואפילו אם היתה דעתו בשעת הברכה לילך לסוכת חברו (מג”א, הובא במשנ”ב ס”ק מח. וכ”ד ש”ע הרב סי”ד, א”ר סקי”ח, ועוד). והיינו שאוכל בסוכת חברו יותר מכביצה פת (דרך החיים סעיף יז). אולם, י”א שאין ההליכה נחשבת הפסק, וכל שלא הסיח דעתו מהאכילה אין צריך לברך שנית בסוכת חברו, ואפילו אם לא כיוון בשעת הברכה לצאת לסוכת חברו תו”כ אכילתו (לבושי שרד, הובא במשנ”ב שם, בית מאיר הובא בשער הציון אות צד). וכ”פ המשנ”ב כדעה אחרונה, לחוש לסב”ל (משנ”ב שם). ומ”מ כיון שיש דעות בענין זה אין כדאי לצאת באמצע סעודה לסוכת חברו (שער הציון שם. וע”ע בפס”ת סימן תרלט הערה 82).

ו. בירך לישב בסוכה, וקודם שאכל אכילת קבע ירדו גשמים: הנכנס לסעוד סעודת קבע בסוכה ובירך לישב בסוכה, ופתאום החל לרדת גשם שוטף שיש בו כשיעור שייפסד התבשיל, ובטרם הספיק לאכול פת שיעור אכילת קבע נאלץ לצאת מהסוכה וסיים סעודתו בביתו (כמבואר בש”ע סימן תרלט ס”ה), ברכתו שבירך לישב בסוכה אינה לבטלה, כיון שבשעת ברכתו היתה דעתו לסעוד סעודת קבע בסוכה, ואזלינן בתר כוונתו (חז”ע עמוד קפד, ע”פ דברי הריטב”א בחולין קו:).

ז. מי ששכח לברך, והמסופק אם בירך: מי ששכח לברך לישב בסוכה עד שהתחיל לאכול, יש אומרים שאפילו אם אכל ובירך כבר ברכת המזון, יכול לברך עדיין לישב בסוכה כל שעדיין יושב בה, שגם הישיבה היא מן המצוה, דמאכילה ואילך הכל קביעות אחד. ומ”מ כל שעדיין לא בירך ברכת המזון יברך לישב בסוכה ויאכל מעט (משנ”ב סימן תרלט ס”ק מח). אולם בחז”ע (עמוד קעח) כתב שכל שבירך ברכת המזון שוב אינו יכול לברך לישב בסוכה על ישיבתו או מאכלו בסוכה. ורק אם עדיין לא בירך ברכת המזון, אף שאינו אוכל פת כ”א פירות לקינוח סעודה או שותה משקה, רשאי לברך לישב בסוכה, שכיון שהוא נמצא בהמשך סעודת קבע ועדיין לא בירך ברכת המזון, רשאי לברך על הסוכה. וכ”נ דעת הכה”ח (אות ק).

ומי שנסתפק תו”כ אכילתו אם בירך ברכת לישב בסוכה, אינו חוזר לברך מספק, שסב”ל. ומ”מ טוב שיהרהר בלבו ברכת לישב בסוכה (חז”ע שם). [וע”ע בחז”ע שם שהביא דברי הבא”ח (ש”ר, האזינו אות ה) שהמסופק אם בירך לישב בסוכה, יכול לברך ברכת המזון וליטול ידיו שוב ולברך המוציא ולישב בסוכה, ואין בזה חשש גורם לברכה שאינה צריכה. ע”כ. והעיר ע”ז בחז”ע, דהיינו דוקא לשיטת הב”ח והט”ז דס”ל שצריך לברך על כל סעודה לישב בסוכה אף שלא עשה הפסק גמור, אולם לשיטת הפוסקים דאין לברך על כל סעודה כל שלא עשה הפסק גמור, אין תקנתו של הרב בא”ח מועילה. ולכך אין לעשות כן שעדיין יש לחוש לסב”ל. ע”ש].

ח. היה בדעתו שלא לאכול אכילת קבע ונמלך: האוכל סעודתו בסוכה, ולא היה דעתו לאכול שיעור כביצה פת, ולכן לא בירך לישב בסוכה, ושוב נמלך ורוצה לאכול יותר מכביצה, יש לו לברך אז לישב בסוכה, אע”פ שמכאן והלאה לא יאכל שיעור כביצה, שהכל מצטרף לשיעור כביצה (חז”ע עמוד קלג בהערה).

ט. בירך לישב בסוכה בשעה שהגגון שמעל הסוכה היה סגור: הסועד סעודת קבע בסוכה, ואחר שבירך לישב בסוכה והחל בסעודתו שם לב שהגגון שמעל הסוכה סגור, כך שבשעה שבירך לישב בסוכה היתה סוכתו פסולה, כשחוזר ופותח הגגון וממשיך אכילתו צריך לברך שוב לישב בסוכה  (משנ”ב סימן תרלט סוס”ק מח. חז”ע עמוד קפח). ומ”מ, מי שבירך לישב בסוכה כשהגגון היה פתוח וסוכתו כשרה, ואח”כ ירדו גשמים וסגר הגגון שמעל הסוכה, וכשפסקו הגשמים פתח בחזרה הגגון ורוצה להמשיך לאכול בסוכה, אין צריך לחזור ולברך לישב בסוכה, כיון שבשעה שבירך מתחילה היתה דעתו על כל הסעודה (חז”ע עמוד קפז).

י. ברכת לישב בסוכה כשעושים קידוש או הבדלה: בקידוש של ליל החג סדר הקידוש הוא שמברך ברכת היין, ברכת הקידוש, ברכת הסוכה, ואח”כ ברכת שהחיינו (ש”ע סימן תרמג ס”א). וא”א לברך ברכת לישב בסוכה קודם הקידוש, שהרי מתחילה נתקדש היום ואח”כ נתחייב לישב בסוכה (משנ”ב ס”ק א). וכן אין לברך על הסוכה אחר שהחיינו, לפי שברכת שהחיינו חוזרת גם על קידוש היום וגם על הסוכה (ש”ע שם). ומ”מ בדיעבד אם בירך זמן ואח”כ על הסוכה, אינו חוזר לברך שהחיינו, שמה שבירך שהחיינו קודם לכן חוזר גם על הסוכה שאחריו (משנ”ב ס”ק ג. חז”ע עמוד קעד). וכן בדיעבד אם לא בירך שהחיינו בקידוש, יוכל לברך שהחיינו כל שבעה, ואפילו בלא כוס, דזמן אומרו אפילו בשוק (משנ”ב ס”ק ב. חז”ע שם). ומי שלא אכל בסוכה בלילה הראשון של החג מחמת הגשמים, וקידש בביתו ובירך שהחיינו בעת הקידוש, ולמחרת בבוקר היתה הרוחה ומקדש וסועד בסוכה, יש אומרים שיחזור לברך שהחיינו בקידוש לפטור את הסוכה מברכת שהחיינו (רמ”א סימן תרמא). ויש חולקים (ב”ח בתשובה סימן קלב). ודעת הרב חז”ע (עמוד קכה) לחשוש בזה לסב”ל. [אולם, עיין מש”כ בזה במשנ”ב איש מצליח (עמוד 218 הערה 1 שאין לחוש בזה לסב”ל. והוסיפו, דלרווחא דמילתא יכוון בברכת שהחיינו שמברך בביתו שאינו פוטר את הסוכה, ויברך שוב שהחיינו באכילתו בסוכה לכ”ע. ע”ש.].

והרמ”א (סימן תרמג ס”ג) הוסיף שה”ה לקידוש של שבת שיש לברך ברכת שהחיינו בתוך הקידוש לאחר ברכת מקדש השבת. והיינו משום שאז זמן תחילת סעודה (שמקודם אינו רשאי לאכול), ושייך אז לברך ברכת הסוכה (משנ”ב ס”ק ט).

וכידוע, ישנם מנהגים חלוקים לגבי ברכת הקידוש בליל שבת ויו”ט אם מקדשים בעמידה או בישיבה, שלדעת הרמ”א (סימן רעא ס”י) טוב יותר לקדש בישיבה (ורק באמירת ‘יום השישי ויכולו השמים’ יש לעמוד). אולם, דעת מרן בב”י (שם) שאפשר לקדש בעמידה. וכן מנהג הספרדים לקדש בעמידה כמנהג רבינו האר”י וכמש”כ הכה”ח (שם אות ס”ב). וכ”כ בשו”ת יחו”ד (ח”ד סימן כו בהערה). והוסיף, שהמנהג כן אף שמוציא אחרים יד”ח קידוש. אולם, לגבי קידוש בסוכות, דעת הרמב”ם (פ”ו מהלכות סוכה הי”ב) שיש לקדש מעומד דוקא. וטעמו, שברכת ‘לישב בסוכה’ חוזרת על הישיבה בסוכה, ולכך אינו יכול לישב ולקדש ואח”כ לברך על הסוכה, לפי שכל המצוות צריך לברך עליהם עובר לעשייתן, לפיכך יש לקדש מעומד ואחר שבירך ברכת ‘לישב בסוכה’ ישב, והוי עובר לעשייתן. ולדבריו, בכל שבעת הימים יש לברך ברכת לישב בסוכה כשעומד על עמדו ואח”כ ישב. אולם, דעת הרא”ש בפסקיו (סוכה פ”ד סימן ג), שאף אם מברך לאחר ישיבתו בסוכה נחשב שבירך ועבר לעשיה, שהמצוה נמשכת כל זמן האכילה וכל זמן ששוהה בתוכה. ומה שאנו מברכים ‘לישב בסוכה’ הוא לשון עכבה כמו ‘וישב העם בקדש’, ולא על עצם מעשה הישיבה. ולמעשה, פסק מרן בש”ע (סימן תרמג ס”ב) כדברי הרמב”ם שיש לקדש מעומד ולברך לישב בסוכה בקידוש ואח”כ לשבת (ויכול לשבת קודם ברכת שהחיינו או אחריה. עיין בבית יוסף שם ובכה”ח אות יג). וע”ע בכה”ח (או ט) שהביא כמה אחרונים שפסקו בזה כדברי הרמב”ם, והגר”א מכללם. והוסיף להביא סיוע לדברי הרמב”ם מדברי הזוה”ק. ע”ש. אולם, הרמ”א כתב שאין מנהגם כן, אלא מקדשים בישיבה ואף ברכת לישב בסוכה מברכים בישיבה וכדעת הרא”ש.

והנה, לגבי ברכת הקידוש בליל סוכות ובליל שבת, אין כ”כ נפק”מ בזה למנהג הספרדים, דבכל אופן מנהגנו בזה לקדש בעמידה וכנ”ל, אולם יש בזה נפק”מ לקידוש היום. שמצינו לאחרונים שנחלקו לגבי קידוש היום של יו”ט ושבת, שמברכים רק ברכת בורא פה”ג, אם יש לברך ברכת לישב בסוכה בתוך הקידוש אחר ברכת בורא פה”ג קודם הטעימה, או שיש לברך אחר הקידוש בסמוך לברכת המוציא (ומיירי שסועד סעודת פת בסמוך לקידוש). שדעת הרב כנסת הגדולה (שיורי כנה”ג סימן תרסא בהגהות ב”י) שגם בקידוש היום יש לברך לישב בסוכה בתוך הקידוש, ושכן המנהג. אולם בשו”ת דבר שמואל (אבוהב סימן רטו) כתב לפקפק ע”ד הכנה”ג הנ”ל, ולשיטתו יש לברך לישב בסוכה בשעת ברכת המוציא ולא בקידוש. ולמעשה, המשנ”ב (סימן תרמג ס”ק ט) הביא המחלוקת הנ”ל וכתב דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. אולם, בכה”ח (אות יח) משמע שמסכים לדברי הכנה”ג שגם בקידוש היום יש לברך לישב בסוכה בשעת הקידוש. וכ”פ בחז”ע (עמוד קעב בהערה).

אלא שיש להעיר בזה, דהלא מנהגנו בקידוש היום של שבת ויו”ט לברך בישיבה, וכמש”כ הברכ”י (סימן רפט אות ב). ולפ”ז אם נברך ברכת לישב בסוכה בקידוש היום יוצא שאנו מברכים לישב בסוכה אחר ישיבתנו ודלא כהרמב”ם הנ”ל. ואכן, עיין בכה”ח (סימן תרמג אות יט) שהביא בשם הרב יפה ללב, שבחג הסוכות טוב ויפה שיהיה הקידוש בעמידה אפילו בקידוש של יום, כדי לברך ברכת לישב בסוכה בעמידה. ע”ש. אמנם, ע”ע במשנ”ב איש מצליח (עמוד קי הערה 2) שכתבו שמנהג העולם (גם אצל הספרדים) שמקדשים קידוש היום בישיבה ומברכים לישב בסוכה בישיבה, וכדעת הרא”ש. והוסיפו שיש נוהגים שמברכים ברכת הגפן בישיבה, וקודם שמברכים לישב בסוכה עומדים ומברכים ואח”כ יושבים, כדי לחוש קצת לדעת הרמב”ם. ויש שאין מקפידים בזה. ע”ש. [ויש להעיר עוד, שאם מוציא לאחרים יד”ח בברכת הגפן בקידושא רבא, יש לעיין אם נכון לעמוד כדברי היפ”ל הנ”ל, שהרי מבואר בש”ע (סימן ריג ס”א) שהמוציא אחרים יד”ח בברכות הנהנין צריך שישבו בעת הברכה לכתחילה. ע”ש. וצ”ע אי הוי כקידוש הלילה שמנהגנו לקדש בעמידה אף כשמוציא אחרים יד”ח, או”ד שאני הכא שאין בברכה זו כ”א ברכת בורא פרי הגפן לבד. ואכמ”ל].

ויש להוסיף עוד, שאף לשיטת הרמב”ם שצריך לברך ברכת לישב בסוכה בעמידה קודם שישב, מ”מ אם כבר ישב, גם לרמב”ם רשאי לברך ברכת לישב בסוכה, דהרי מצות ישיבה בסוכה היא מצוה מתמשכת וכ”ז שעוסק בה רשאי לברך (וכ”ה ברמב”ם פי”א מהלכות ברכות ה”ה. וכ”כ בחז”ע עמוד קעד בהערה).

ולענין הבדלה, מי שמבדיל במוצאי שבת, ומיד לאחר ההבדלה רוצה לסעוד סעודה רביעית ולאכול כביצה פת, כתב בחז”ע (עמוד קמ בהערה) שיש לו לברך ברכת לישב בסוכה קודם ברכת בורא פה”ג של הבדלה. ובדיעבד אם בירך לישב בסוכה אחר ברכת המבדיל בין קודש לחול, יצא, ולא חשיב הפסק.

ובעצם דין הבדלה אם צריך להבדיל בסוכה או לאו, כתב בחז”ע (עמוד קלח) שכיון שהשותה יין אינו חייב בסוכה, ממילא רשאי להבדיל בבית הכנסת או בביתו. אולם, במשנ”ב (סימן תרלט ס”ק ל) כתב שהמבדיל בביתו כל השנה, בסוכות יש לו להבדיל בסוכה, שהיא כביתו (אולם גם הוא מודה שאותם אנשים הרגילים להבדיל בבית הכנסת יכולים להבדיל גם בסוכות בבית הכנסת כמש”כ בשער הציון שם אות נז).

יא. ברכת לישב בסוכה לאוכל בעמידה: מי שאוכל פת בסוכה בעמידה אם יברך ברכת הסוכה, הנה לדעת הרא”ש הנ”ל פשוט שיברך, שהרי אין ברכת הסוכה על עצם הישיבה אלא על השהיה בסוכה, ו’ישיבה’ לשון ‘עכבה’ וכנ”ל. אולם, לדעת הרמב”ם שהברכה היא על עצם מעשה הישיבה, נחלקו האחרונים אם יברך לישב בסוכה. דעת הב”ח (סימן תרמג) שלדעת הרמב”ם אין לברך לישב בסוכה אם אינו יושב. וכתב הביכורי יעקב (שם סק”ד) שיש לחוש לדבריו. אולם, הט”ז (ס”ק ב) כתב שגם הרמב”ם מודה לרא”ש שלשון ‘ישיבה’ שבנוסח הברכה הוא לשון ‘עכבה’, אלא משום שאין הקביעות ניכרת אלא ע”י שיושב ממש בסוכה, שמראה שרצונו להתעכב בה, יש לברך לכתחילה קודש שישב, שתהיה הברכה עובר לעשייתה. ולפיכך אם אוכל בעמידה ואינו יושב כלל, גם לרמב”ם יש לברך. ולמעשה, פסק בחז”ע (עמוד קעה) שהאוכל בסוכה בעמידה, יברך לישב בסוכה, וכדעת הט”ז הנ”ל. ע”ש.

יב. ברכת לישב בסוכה קודם המוציא או אחר המוציא: בכל שבעת ימי הסוכות (כשאין קידוש) שאוכל כביצה פת מברך לישב בסוכה כנזכר לעיל. אולם, נחלקו הראשונים אם יש לברך לישב בסוכה קודם שיברך המוציא או לאחר ברכת המוציא. שלדעת מהר”ם מרוטנבורג (הובא בפסקי ברא”ש לסוכה פ”ד סימן ג) יש לברך לישב בסוכה כבר בכניסתו לסוכה בסמוך לישיבה, קודם שיברך המוציא. כי יש לסמוך הברכה לישיבה כל מה שאפשר. אולם הרא”ש (שם) כתב שהעולם נוהגים לברך ברכת לישב בסוכה אחר ברכת המוציא (קודם הטעימה), כדי שיתחיל בסעודה שעל ידה הוא עיקר החיוב לברכת לישב בסוכה (שהרי מנהגנו שלא מברכים לישב בסוכה אלא על האכילה). ולא הוי הפסק בין ברכת המוציא לטעימה, כיון שצורך סעודה הוא (בית יוסף סימן תרמג). ולמעשה, כתב מרן בש”ע (סימן תרמג ס”ג) בזה”ל: ‘בשאר ימים מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא. ונוהגים לברך על הסוכה אחר המוציא קודם שיטעם’. עכ”ל. ומבואר דס”ל להלכה כדעת מהר”ם אלא שכתב שהעולם נוהגים כמש”כ הרא”ש. וכ”כ הרמ”א שם שכן המנהג. מ”מ למעשה, עיין בכה”ח (שם אות טז) שיש לנהוג כדברי מהר”ם לברך אחר נטילת ידים קודם המוציא. והוסיף עוד, שיש לנהוג כן מחמת שברכת המוציא מברכים אותה בישיבה, ואם ימתין מלברך עד אחר המוציא נמצא שישב קודם ברכת לישב בסוכה, ואין נכון לעשות כן לשיטת הרמב”ם הנ”ל. ושכן פסק הבא”ח (ש”ר פרשת האזינו אות ה) שיש לברך ברכת לישב בסוכה קודם ברכת המוציא. ע”ש. וכ”פ בחז”ע (עמוד קעג) שיש לברך לישב בסוכה בין הנטילה להמוציא בעודנו על עמדו, ואח”כ ישב ויברך המוציא. אלא שכתב שהנוהגים לברך ברכת המוציא אחר ברכת לישב בסוכה, יש להם על מה שיסמוכו. ע”כ.

יג. נוסח הברכה: יש אומרים שברכת ‘לישב בסוכה’ במילת ‘לישב’ היו”ד נחה והלמ”ד בצירי וכן השי”ן. ומילת ‘בסוכה’ הבי”ת בפתח והסמ”ך דגושה (פמ”ג משב”ז סוס”י תרמג. הובא בכה”ח אות יב). אולם י”א שמילת ‘לישב’ צריך להיות הלמ”ד בחיריק והיו”ד נחה (חז”ע עמוד קעב בהערה).