התנאים לסכך כשר

הסכך של הסוכה צריך להיות מדבר שצומח בארץ, ושיהיה תלוש, ושאינו מקבל טומאה. לפיכך, אין לסכך בעורות או בברזל או בפירות וכיו”ב (ש”ע סימן תרכט ס”א). כמו כן, אין לסכך בדבר שמקבל טומאה אפילו אחר שנשבר שכבר אינו מקבל טומאה, כגון ארוכות המיטה שפורקו מן המיטה (ש”ע שם ס”ב. וע”ש במשנ”ב ס”ק ח, שכלים שמקבלים טומאה מדרבנן בלבד, מותר לסכך בשבריהם, בתנאי שגידולם מן הארץ). ועוד אסרו חכמים לסכך בקנים הרחבים ד’ טפחים (32 ס”מ), ואפילו הפכן על צידן פסולים (ש”ע שם סעיף יח). וע”ש שהוסיף מרן שנהגו שלא לסכך בנסרים כלל אפילו אם אין בהם ד’ טפחים. אולם עיין בשו”ת יביע אומר (ח”ד סימן מט) שכתב שכיון שמן הדין מותר, אין להחמיר אלא במקום שנהגו. ובזמנינו שאין דרך לעשות תקרות הבתים מנסרים כאלה כלל, יש להתיר לכתחילה כל שאינם רחבים ד’ טפחים. [ומ”מ כשמסכך הסוכה ע”י נסרים שאינם רחבים ד’ טפחים, יש לתת נסרים או ענפי אילן גם לרוחב ע”ג הנסרים, כדי שלא יהיה ריוח אוויר על פני כל הסוכה שאסור לשבת תחתיו (חזון עובדיה עמוד ל). ועיין לקמן בסעיף ד]. עוד מבואר בש”ע (שם סעיף יד) שאסרו חכמים לסכך לכתחילה בדברים שריחם רע או שנושרים עליהם, דחיישינן שמא יניח סוכתו ויצא. ומ”מ משמע מדברי מרן שבדיעבד אם סיכך בדברים שריחם רע כשר, וכ”כ המשנ”ב (ס”ק לח), אלא שהוסיף שאם ריחם רע עד שאין דעת האדם סובלתו יש לומר שפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו. ובנוסף לכל התנאים הנ”ל, צריך שיונח הסכך על הסוכה לשם צל (אפילו שלא לשם מצוה), אך אם הונח לשם צניעות או נוי וכדו’, פסול, אלא אם כן יגביהנו ויניחנו מחדש לשם מצוה או לשם צל (ש”ע סימן תרלה).