הלכות כלליות

יום טו’ בתשרי מתחיל חג הסוכות. היום בתורה מתחיל מן הלילה שקודם לו, ולכן את חובת האכילה בסוכה כמו כל שאר המצוות יש לעשות מליל טו בתשרי (דהיינו הלילה שלאחר י”ד בתשרי).

המנהג הרווח כיום בקרב רבים הוא להקים סוכות שדפנותיהם עשויות מיריעות בד. ההלכה קובעת כי על היריעות בד להיות עמידות ברוח, ולא להתנועע. לגבי תזוזת היריעות ישנה מחלוקת. יש הסוברים שאף בתנועה מועטת – הדופן פסולה, ויש הסוברים שדווקא בתזוזה של ג’ טפחים.

ובכן, כדי לא להכנס למחלוקות שמא הדופן פסולה, אנו שמים את החוטים הללו, המכונים ‘לבוד’, שהדין הוא שכל עוד יש מרחק של פחות מג’ טפחים בין חוט לחוט – נראה כאילו כל הרווח שבין החוטים הוא קיר אחד בפני עצמו.

כך שגם אם היריעות פסולות, הרי שה’לבוד’ מכשיר את הסוכה, כתחליף לדפנות.

הבדל גדול ישנו בין הלילה הראשון לשאר ימות החג, שבכל ימות החג, רק אם ירצה אדם לאכול סעודת קבע יהיה חייב לקיימה בסוכה, אבל מי שירצה להסתפק באכילת ארעי, יוכל לאכול מחוץ לסוכה. אולם בלילה הראשון של סוכות, חובה לאכול לחם בסוכה. מצווה זו נלמדת בגזרה שווה מחג הפסח, שכשם שבליל ראשון של פסח חובה לאכול מצה, כך בליל ראשון של חג הסוכות חובה לאכול לחם בסוכה (סוכה כז, א; שו”ע תרלט, ג). אפשר ללמוד מכאן על חשיבותו של הלילה הראשון, שבו מניחים את היסוד לכל החג.

כדי לקיים את המצווה בתיאבון, צריך להיזהר שלא לאכול דברים משביעים כשלוש שעות לפני שקיעת החמה בערב חג הסוכות (מ”ב תרלט, כז).

זמן המצווה מתחיל מצאת הכוכבים. וכיוון שהמצווה נלמדת ממצוות אכילת מצה בפסח, יש לאכול את הלחם לפני חצות הלילה. בדיעבד, מי שלא הספיק לאכול עד חצות, יאכל עד שיעלה עמוד השחר (מ”ב כה-כו; פניני הלכה פסח טז, לא).

לפני תחילת אכילת הלחם בלילה הראשון, יכוון שבאכילה זו הוא מקיים את מצוות ה’, שצוונו לאכול בסוכה זכר ליציאת מצרים וזכר לענני הכבוד שפרש ה’ עלינו כדי להגן מן השרב והשמש. לכתחילה ראוי לכוון כך בכל שבעת ימי חג הסוכות. אמנם בדיעבד, אפילו בלילה הראשון, כל שידע שהוא מקיים מצווה באכילתו בסוכה, יצא ידי חובה (מ”ב תרכה, א. עיין לעיל א, ד-ה).

כשם שמדקדקים באכילת המצה בליל הסדר שתהיה כשיעור ‘זית’ לכל השיטות, כך מדקדקים באכילת הלחם בליל ראשון של חג הסוכות. לפיכך, יש לאכול לחם לפחות בשיעור חצי ביצה, ויש מחמירים לאכול לחם בשיעור של יותר מביצה שלימה, וטוב לנהוג כמותם. ואין צורך למעך את החלה כדי לחשב את שיעור נפח הביצה, אלא יש לאמוד את נפחה של החלה כפי שהיא. וצריך לאכול את שיעור הפת בנחת וברציפות. ואם הפסיק באמצע אכילתו יותר משיעור ‘אכילת פרס’ (כ-6-7 דקות), צריך לאכול שוב כשיעור.

אם ירד גשם בלילה הראשון, יש אומרים שאין מצווה לאכול כ’זית’ לחם בסוכה, שמצטער פטור מהסוכה (רשב”א וסמ”ג). ויש אומרים, שבלילה הראשון מצטער חייב לאכול כ’זית’ בסוכה, ולכן גם אם יורד גשם יאכל כ’זית’ לחם בסוכה (רא”ש ור”ן). למעשה, נכון להמתין כשעה או שעתיים, שאולי הגשם ייפסק, וניתן יהיה לקיים את המצווה לכל הדעות. ואם הגשם המשיך לרדת, או שפסק אבל כיוון שהסכך ספג מים, עדיין נושרות ממנו טיפות בכמות כזו שהשהייה בסוכה כרוכה בצער – יקדש בסוכה ויברך ‘שהחיינו’ על עיצומו של החג, ויאכל כ’זית’ לחם, כדי לקיים את המצווה לפי דעת הסוברים שמצטער חייב לאכול בלילה הראשון בסוכה. אבל לא יברך ‘לישב בסוכה’, כדי לחוש לדעת הסוברים שגם בלילה הראשון אין מצווה למצטער לאכול בסוכה (רמ”א תרלט, ה, מ”ב לה). ואם עד חצות יפסיק הגשם, ועדיין יהיה לו קצת תענוג באכילת לחם, יחזור ויאכל שם לחם ויברך ‘לישב בסוכה’, כדי לקיים את המצווה גם לדעת הסוברים שהמצווה היא לאכול שלא בצער. (מתוך ‘פניני הלכה’).

בדורנו זכינו שיש לנו כלי המחשה רבים ללימוד הלכות.

באתר זה ניתן למצוא סרטון קצר המסביר את תהליכי בניית הסוכה:

http://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/572346

מותר לעשות דפנות על ידי העמדת מוטות או מתיחת חוטים חזקים במרחק של פחות משלושה טפחים זה מזה, שעל ידי כך חל עליהם דין ‘לבוד’. כלומר, כיוון שיש ביניהם פחות משלושה טפחים (כ-22 ס”מ) הרי שכל השטח שביניהם נחשב מבחינה הלכתית מחובר (מאוחה) [‘פניני הלכה’].

ברוך ה’, זכה דורנו שדברי התורה מופצים בכל מקום אפשרי, ובעיקר באינטרנט.

אתר ‘קול הלשון’ מאגד בתוכו שיעורים מתלמידי חכמים רבים מכל העולם ובכל השפות.

בכתובת זו ניתן למצוא את השיעורים הנוגעים לחג הסוכות:

http://www.kolhalashon.com/New/Ravs.aspx?Path=Hebrew%7CMoadeyShanaDir%7CSukot

מצוות הסוכה היא מצווה יקרה מאד, וכפי שאמר הגאון מוילנא שישנן שתי מצוות בלבד שהאדם מקיים עם כל גופו: מצוות יישוב ארץ ישראל, ומצוות ישיבה בסוכה. ובכל רגע ורגע שאדם נמצא בה הוא מקיים מצוות עשה מן התורה.

ובכן, השאלה הנשאלת היא – מי חייב במצוות הסוכה?

כדי לענות על שאלה זו צריך להגדיר את המצווה ולשייך אותה לקבוצת מצוות, ובהיות שהיא מצווה הבאה מזמן לזמן, דהיינו שבע ימים בשנה, היא נכללת בקטגוריית מצוות עשה שהזמן גרמא, שהכלל הוא שאנשים חייבים ונשים פטורות.

כמו כן, ככל שאר מצוות עשה אין האדם מתחייב במצווה מדאורייתא אלא רק לאחר שהגיע לגיל מצוות. אולם מדרבנן, יש לחנך את הילד החל מגיל חינוך לשבת בסוכה ולאכול בה.

דין נוסף בהלכות סוכה שמשפיע על החיוב בסוכה, הוא “מצטער פטור מן הסוכה”. דהיינו אם יש צער לאדם בקיום המצווה – הוא פטור מן הסוכה.

אך כמובן שלא כל הפרעה קטנה שיש לאדם תפטור אותו מן הסוכה, ולכן יש להבין מהו אותו “צער” עליו דיברו חז”ל שפוטר את האדם מן הסוכה.

ולהלן קיצור ההלכות (על פי ה’ילקוט יוסף’) של דין ‘מצטער פטור מן הסוכה’:

– אם היה יושב ואוכל בסוכה, וירדו גשמים – פטור מן הסוכה, ורשאי להכנס לביתו ולסיים את סעודתו. אך דווקא אם ירדו טיפות גשמים לתוך הסוכה כשיעור שאילו היו נופלים לתוך תבשיל – ייפסל לאכילה, ואפילו היה תבשיל של פול שבנקל מתקלקל. ואפילו אין לפניו תבשיל שמתקלקל – רשאי לצאת מן הסוכה.

– מי שאינו בקי בשיעור הנ”ל, ישער שאם היו יורדים גשמים בביתו אם היה יוצא – יצא גם כן מן הסוכה. ויש מי שכתב שיש לשער אם היה אוכל בביתו בחדר אחד ומצטער ועובר לחדר אחר ומעביר לשם מטה כסא ושלחן – כך בסוכה. אולם אין הדין כן, וכל שיוצא מן החדר הקבוע לאכילה לחדר אחר, להעתיק עצמו באמצע האוכל לחדר אחר להמשיך סעודתו, שאם הם טפות קלות, לא יטריח עצמו לקום באמצע סעודתו מחדר האוכל להמשיך לאכול בחדר אחר. ואם הם טפות מרובות – עובר לחדר אחר, כך גם לגבי הסוכה.

– יש אומרים, דמה שאמרו שאם ירדו גשמים בסוכה שאינו מותר לפנות אלא משתסרח המקפה, כדי שלא יראה כמבעט בסוכתו, הוא דוקא כשהתחיל לאכול בסוכה וירדו אחר כך גשמים, אבל אם לא התחיל להכנס לסוכה, כל שיש לו צער מחמת גשמים פטור. וקשה לסמוך על סברא זו, ומכל מקום אפילו לסברא זו אם לא הגיעו הגשמים לכלל משתסרח המקפה, אבל יש לו קצת צער מן הגשמים, כשיחמיר לאכול בסוכה לא יברך לישב בסוכה, דספק ברכות להקל. ולכן אם עדיין לא היה אוכל בסוכה, וראה גשמים באים ושמים מתקדרים בעבים, אוכל חוץ לסוכה, ואין מטריחים אותו לעלות לסוכה עד שיגמור סעודתו.

לעיון בדין זה עיין עוד בספר ילקוט יוסף; פניני הלכה; מקראי קודש שהאריכו בדין זה לבארו היטב.

אכילה בסוכה: האוכל סעודת קבע מתבשיל של חמשת מיני דגן, כגון אטריות, חייב בסוכה, ויברך ‘לישב בסוכה’. ואם אינו קובע סעודה עליו, כל שאוכל יותר מכביצה – חייב בסוכה, אבל לא יברך ‘לישב בסוכה’, ובפחות מכן – פטור מן הסוכה. מים, וכן קפה ותה או חלב – אין חיוב בסוכה, אך יש בכך מצווה.

אך יש לדעת, שאם התחיל באכילת קבע, כל מה שיאכל בתוך אותה הסעודה, ואף אם ישתה כוס מים – כולן נכללות תחת סעודה זו, וחובה לאכול ולשתות בסוכה.

הסוכה צריכה לעמוד תחת כיפת השמיים, כדי שהסכך יהיה זה שיסוכך על היושב בה ולא דבר אחר. לפיכך, העושה סוכתו תחת תקרת הבית או תחת האילן – סוכתו פסולה (סוכה ט, ב).

אבל מותר לעשות סוכה ליד בניין גבוה שמונע מקרני החמה להגיע לסוכה. מפני שרק תקרה או ענפים שחוצצים בין הסכך לשמיים פוסלים את הסוכה, אבל כל מה שמצידי הקו הישר שבין הסכך לשמיים אינו פוסל את הסוכה.

אם ענפי העץ שמעל הסכך דלילים מאוד וסכך הסוכה מעובה, עד שגם אם יסירו את הסכך שכנגד ענפי העץ עדיין צילו של הסכך הנותר יהיה מרובה מחמתו, הסוכה כשרה (שו”ע או”ח תרכו, א).

מותר לבנות סוכה מתחת לחוטי כביסה או חוטי חשמל, שהואיל והחוטים דקים וצילם מועט מאוד, וגם אין מגמתם לעשות צל, אינם פוסלים את הסכך שתחתיהם. [מתוך ‘פניני הלכה’].

כשחל יו”ט בשבת מתחילין כאן:

בלחש – וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בקֶר:

יום הַשִּׁשִּׁי:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:

וַיְכַל אֱלהִים בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשה:

וַיִּשְׁבּת בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשה:

וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יום הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אותו כִי בו שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים לַעֲשות:

כשחל יו”ט בחול מתחילין כאן:

סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּותַי:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם בּורֵא פְּרִי הַגָּפֶן:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרומְמָנוּ מִכָּל לָשׁון וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ ה’ אֱלהֵינוּ בְּאַהֲבָה (לשבת שַׁבָּתות לִמְנוּחָה וּ)מועֲדִים לְשמְחָה. חַגִּים וּזְמַנִּים לְששון. אֶת יום (לשבת הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת יום):

חַג הַסֻּכּות הַזֶּה. זְמַן שמְחָתֵנוּ:

(לשבת בְּאַהֲבָה) מִקְרָא קדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאותָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים. (לשבת וְשַׁבָּת) וּמועֲדֵי קָדְשֶׁךָ (לשבת בְּאַהֲבָה וּבְרָצון) בְּשמְחָה וּבְששון הִנְחַלְתָּנוּ:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’. מְקַדֵּשׁ (לשבת הַשַּׁבָּת וְ) יִשרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:

בליל ראשון של סוכות אומרים תחלה לישב בסוכה ואח”כ שהחינו:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו. וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה:

כשחל יו”ט במוצאי שבת מקדשין לפי סדר יקנה”ז, דהיינו יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם. בּורֵא מְאורֵי הָאֵשׁ:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם. הַמַּבְדִּיל בֵּין קדֶשׁ לְחול. בֵּין אור לְחשֶׁךְ. בֵּין יִשרָאֵל לָעַמִּים. בֵּין יום הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יום טוב הִבְדַּלְתָּ. וְאֶת יום הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’. הַמַּבְדִּיל בֵּין קדֶשׁ לְקדֶשׁ:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה

קידוש הבוקר למועדים

לשבת – אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשות חֲפָצֶךָ בְּיום קָדְשִׁי. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת ענֶג לִקְדושׁ ה’ מְכֻבָּד. וְכִבַּדְתּו מֵעֲשות דְּרָכֶיךָ מִמְּצוא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר:

אָז תִּתְעַנַּג עַל ה’ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקב אָבִיךָ. כִּי פִּי ה’ דִּבֵּר:

לשבת – וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת. לַעֲשות אֶת הַשַּׁבָּת לְדרתָם בְּרִית עולָם:

בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשרָאֵל אות הִיא לְעולָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. וּבַיּום הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:

זָכור אֶת יום הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁו. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבוד וְעָשיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:

וְיום הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה’ אֱלהֶיךָ לא תַעֲשה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּום הַשְּׁבִיעִי:

עַל כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת יום הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:

אֵלֶּה מועֲדֵי ה’ מִקְרָאֵי קדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם בְּמועֲדָם:

וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת מועֲדֵי ה’ אֶל בְּנֵי יִשרָאֵל:

על היין – סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּותַי:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם בּורֵא פְּרִי הַגָּפֶן:

כשמקדשין בסוכה מברכין כאן לישב בסוכה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה:

שלושה שמות לחג: א) חג הסוכות, על שם מצוות הסוכה. ב) חג האסיף, שבו מסיימים לאסוף את התבואה והפירות. ג) ‘הֶחָג’. פעמים שהוא נקרא כך בלא תוספת, שנאמר (דברי הימים ב’ ז, ח): “וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג”. וזאת מפני שהוא השמח והחגיגי שבחגים, והיתה בו שמחה יתירה בריקודים של שמחת בית השואבה (תוס’ יו”ט ר”ה א, ב), ובו היו ישראל מקריבים יותר קרבנות מאשר בשאר החגים (העמק דבר טז, יג). ועניין השמחה המיוחדת שבחג הסוכות יבואר להלן (הלכה ח).

שלושה עניינים יסודיים ישנם בחג הסוכות, ושלושתם כרוכים זה בזה: א) עצם קדושת הימים ובכללם שמיני עצרת, שבהם אנו מסיימים את מערכת החגים השנתית, ובהם אנו שמחים ומודים לה’ על אסיף פירות השנה. קדושה זו באה לידי ביטוי במצוות השביתה ממלאכת עבודה ביום הראשון והשמיני שהם ימים טובים, ושביתה חלקית בחול המועד. קדושת הימים מתבטאת גם בקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב בחג, כמבואר בחומש במדבר (כט, יב-לד). ב) מצוות ארבעת המינים, שיש בה תוספת שמחה על אסיף השנה ועל התשובה והכפרה של הימים הנוראים. ג) מצוות הסוכה, שעל שמה נקרא החג – חג הסוכות, למען ידעו כל הדורות את עניין יציאת מצרים והשגחת ה’ על עמו. ויש בסוכה רמז לעתיד לבא, שיפרוש ה’ סוכת שלומו עלינו ועל כל ישראל ועל כל העולם.

שלושת העניינים הללו מבוארים בפרשיית המועדות שבחומש ויקרא (כג, לג-מד), שבשונה משאר החגים שנזכרו כעניין אחד, עניינו של חג הסוכות מבואר בשלושה שלבים: הראשון (ויקרא כג, לג-לח): “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה’. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה’, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה’ עֲצֶרֶת הִוא, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ”.

השני (שם לט-מ): “אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה’ שִׁבְעַת יָמִים, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים”.

השלישי (שם מא-מג): “וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה’ שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם”. [מתוך ‘פניני הלכה’].

רשאי אדם לקיים את המצווה בסוכה שאולה, שחבירו נתן לו רשות להשתמש בה (סוכה כז, ב; שו”ע תרלז, ב). ואם חבירו בעל הסוכה אינו נמצא שם, ואין דרך לבקש ממנו רשות, מותר לשבת בסוכתו, מפני שהעריכו חכמים, שנוח לו ליהודי שיעשו מצווה בממונו. אבל אם ידוע שאותו אדם מקפיד שלא יכנסו לסוכתו, או שיש חשש שמא יחזור וכשיראה שאנשים זרים יושבים בסוכתו יתבייש להיכנס אליה, ויקפיד על כך שהם תופסים לו אותה, אסור לשבת בסוכתו בלא רשות מפורשת (ט”ז ד; בכור”י ד; מ”ב ט).

אסור להקים את הסוכה בשטח פרטי בלא רשות, או בשטח ציבורי כשהציבור או נציגיו מתנגדים לכך. ואם הקים שם סוכה וישב בה, לא יברך על הישיבה בסוכה, שאין זה מברך אלא מנאץ, כיוון שהקמת הסוכה נעשתה באיסור. [מתוך ‘פניני הלכה’].

הלכות אתרוג הם רבים ורחבים, ומכל דיני ארבעת המינים נראה שההלכות הנוגעים אליו הם הסבוכים ביותר. יחד עם זאת, אין צורך לראות ברכישת האתרוג אתגר בלתי אפשרי או קשה מנשוא, אלא יש לגשת לכל הנושא הזה מתוך רוגע.

ניתן לקרוא את דיני כשרות האתרוג באתרים הבאים –

ילקוט יוסף הלכות ארבעת המינים: http://www.ateret4u.com/online/f_01355_part_32.html#HtmpReportNum0002_L2

פניני הלכה הלכות אתרוג:

http://ph.yhb.org.il/13-04-12/

או לרכוש את ספרו של הרב משה הררי שליט”א – הלכות ארבעת המינים (חדש, יצא לאחרונה) המפרט בבהירות מופלאה את כל דיני ארבעת המינים. מומלץ מאד לכל הרוצה להבין את הדינים לאשורם.

בשנת תשמ”ח, הוציא הראשון לציון הרב יצחק יוסף, את ספר ‘ילקוט יוסף’ על הלכות המועדים. המחבר הולך בדרכי פסיקתו של אביו, הרב עובדיה יוסף, ונוספו בו דינים נוספים שאינם נמצאים בספרו של אביו. כעבור שנים (בשנת תשע”ה) יצאה מהדורה מורחבת, הכוללת הלכות רבות שאינן נמצאות בכרך הקודם, והרבה הערות וחקירות בדיני בניית הסוכה. מאוחר יותר הוציא כרך הנוגע בדיני ארבעת המינים.

ניתן למצוא כאן את כל ההלכות בהלכות ארבעת המינים מן הילקוט יוסף:

http://www.ateret4u.com/online/f_01355_part_32.html#HtmpReportNum0002_L2

א ערבי נחל האמור בתורה היא הערבה, שהוא מין ידוע שנקרא כן, ועלה שלה משוך כנחל, ולא עגול, ופיה חלק, וקנה שלה אדום. ואפילו אם עודנו ירוק כשר, דכל שאינו לבן סוף הקנה להאדים אחר שהשמש מכה בו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קנ, חזון עובדיה סוכות, עמוד שטז, שכט. רמב”ם פ”ז מהלכות לולב הלכה ד’]

ב רוב הערבות גדלות על הנחלים, ולכך נקרא בתורה ”ערבי נחל”. ויש אומרים שלכן לכתחלה צריך לחזר אחר הגדלים על המים, ורק בדיעבד יוצא אף בגדל על ההרים. אולם דעת הרמב”ם והטור דאפילו גדל במדבר או בהרים כשר אף לכתחלה. ויש המהדרים ולוקחים ערבה הגדלה בנחל כדי לצאת ידי חובת כל הפוסקים. [חזון עובדיה סוכות, עמ’ שכט]

ג יש מין הדומה לערבה, אלא שעלה שלו עגול, ופיו דומה למסור, וקנה שלו אינו אדום, אלא לבן, וזה המין נקרא צפצפה, ומין זה פסול ליטלו עם הלולב. אבל יש מין ערבה שאין פי העלה שלה חלק, ואינו כמסור אלא יש בו תלמים קטנים מאד, כמו פי מגל קטן מאד, ומין זה כשר למצוה. [חזון עובדיה סוכות עמ’ שטז]

ד העלים של עלי האקליפטוס אינם כשרים למצות ערבה, מכיון שיש בהם ריח חזק ואינם ממין ערבה, ועוד, שרוב מין הערבה גדל על הנחלים. ועצי האקליפטוס אין עיקר גידולם על הנחל, ובודאי שאינם בכלל ערבי נחל, ופסולים הם למצות ערבה. [כ”כ בשו”ת הר צבי (חיו”ד ס”ס קפא). ובחזו”ע סוכות עמוד שיז]

ה יוצאים ידי חובת ערבה גם כשהערבה מצויה מאד, ואינה שוה פרוטה, ואע”פ שהנאה בפחות משוה פרוטה כמאן דליתא דמי, ואנן בעינן לכם בכל מין מארבעת המינים, עכ”פ ביום הראשון, שכל שהדבר שייך לו לבדו, לא משגחינן כלל אם הדבר שוה פרוטה, וגם חשיבות המצוה שיוצא בה יעדיף על השווי העצמי. [שערי דעה ח”ב (סי’ ד). ובשו”ת מהר”ם שיק (חיו”ד סי’ קנח). ובשו”ת מהרש”ם ח”ו (ס”ס ז). ובשו”ת חסד לאברהם (מה”ת סי’ עו). ובשערי תשובה (סי’ תפב).].

ו אתרוג או לולב וערבה שמוכר אותם נער שלא הגיע למצוות, שאין לו אב, ולא אפוטרופוס, והוברר לנו שבאו לידו כדין, ולדבריהם קנו אותם בזול, בכדי להרויח מהם, והם חריפים במשא ומתן, מותר לקנותם ממנו ולצאת בהם ידי חובה אף ביום טוב הראשון. [לכאורה תליא בפלוגתא אם קנין דרבנן מהני לשל תורה, שהפעוטות קונים מן התורה, כשיש דעת אחרת מקנה אותם, ואינם מקנים אלא מדרבנן, ובש”ע (סי’ תרנח ס”ו) הובאה פלוגתא זו. וכתב בשו”ת פורת יוסף (סי’ כו) בשם מהרי”מ מבריסק, שכבר הסכימו רוב האחרונים דקנין דרבנן מהני לדאורייתא. וראה במאור ישראל סוכה מו:]. ומכל מקום באופן שיש לחוש שהנערים האלה קטפו את הערבות שבידיהם, מאילני ערבה, ללא רשות הבעלים. ויכול להיות שקטפו אותם מאילן ערבה אשר בחצר של אביהם, והם סמוכים על שלחן אביהם, וזוכה בהן אביהם, כדתנן (ב”מ יב.). הנכון הוא שלא לקנות מהם ערבות למצוה. ומכל מקום במקום צורך גדול אם הוברר לנו שהוא קנאו כדת, מותר לקנות ממנו ולצאת בו ידי חובה גם ביום טוב הראשון. [מנחת יצחק ה, סה].

ז אף אם נשר מן הערבה העלה העליון שלה כשרה לכתחלה. והא דתנן נקטם ראשה פסולה היינו שנקטם העץ שבראש הבד, ולא קאי על העלין. [כ”כ בשו”ת גבעת שאול סי’ עו]. ומכל מקום יש זהירים ומהדרים לקחת ערבה שיש בראשה לבלוב. אך אין הלבלוב לעיכובא, אלא חומרא בעלמא, והעיקר שראש העץ של עלה הערבה לא יקטם. ולכן כשהערבה ארוכה ורוצה לקצרה כדי שהלולב יהיה טופח על הערבה, או שרוצה לקצץ ממנה ולהעמידה על שלשה טפחים כדינה, יזהר שלא יקצץ מראש הערבה, אלא מלמטה במקום שהעלין מתחברין לענף. [ילקו”י מועדים עמו’ קנד. חזו”ע סוכות סוף עמ’ שיז. וכ”כ הגר”ז].

ח ערבה שיבשה ברוב עליה, והיינו שהלבינו פניה, או שנקטם ראשה, כלומר שנקטם ראש העץ שלה, שהעלים גדלים בו, פסולה. אבל אם נקטם העלה שבראשה כשרה. [דלא כהגאון החזון איש (סי’ קמו אות ד) שפוסל. ראה בחזון עובדיה סוכות עמוד שיט]. ובשעת הדחק כשאין נמצא ערבה כשרה אלא ערבה שהלבינו פניה מרוב יובש, נוטל בלי ברכה. וכן בכל הפסולים בארבעת המינים, בשעת הדחק נוטל בלא ברכה. וערבה כמושה כשרה. [ילקו”י מועדים מנוקד. חזון עובדיה סוכות, עמוד רנו, שטז]

ט ערבה שנשרו רוב עליה, פסולה, בין שנשרו מאליהם, בין אם נשרו על ידי אדם. [חזו”ע סוכות עמ’ שכד. שו”ת תמים דעים (ר”ס רלב). וכ”כ בדעת תורה להמהרש”ם (סי’ תרמז) בשם דעת קדושים, שאם חסר מן העלים של הערבות מכל עלה רק מקצתו כשר. ודוקא אם חסר רוב עלה והוא ברוב העלים, פסולה. וה”ה בהדס]. אבל אם נשרו מקצת עליה, ונשאר רוב הבד של הערבה מגולה, נראה שאין לחוש לזה כלל. [ואף על פי שדעת בעל העיטור דאפילו לא נשאר אלא עלה אחד בבד אחד כשר, אין כן דעת רוב הפוסקים, ואין להכשיר בערבה שנשרו רוב עליה. חזו”ע סוכות עמוד שיח]. ואם נחסרו מן רוב העלים של הערבה, פסולה, והיינו רוב כל עלה ועלה. ויש לדקדק בזה שהדבר מצוי שהעלים נושרים על-ידי הנענוע. ובפרט בלולב של הקהל שיד הכל בו. ויש אומרים שאין להכשיר בנשרו מקצת העלים אלא בדיעבד, אבל לכתחלה לא יקח ערבה כזאת. ויש אומרים דכשרה אף לכתחלה. ואף שכן עיקר לדינא, מכל מקום כיון שהערבות מצויות לפיכך המחמיר בזה לכתחלה לקחת ערבה שלא נשרו עליה כלל, תבא עליו ברכה.

י שנה שהיתה גשומה והעלים של הערבה נמצאו מנוקבות בכמה נקבים, אין לפוסלם, והוא קל וחומר מלולב שאין נקב פוסל בו. [כ”כ בילקוט הגרשוני (סי’ תרמז) בשם זכרון אברהם].

יא יש להדר שכל הלולב ומיניו ישארו לחים ורעננים בכל ימי החג, על ידי עטיפת הלולב ומיניו במטלית רטובה, וכיו”ב. [כדתנן (סוכה מב.) מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו למים וכו’. וכתב בספר יראים (מצוה קכד), מנהג טוב וכשר לתת הלולב והערבה במים, כדי שלא ייבשו].

יב טוב להדר להחליף בחול המועד את הערבה, ולקחת ערבה חדשה כל יום או יומיים. [רמ”א בדרכי משה (סי’ תרנד) שנוהגים במקומותינו ליקח כל ימי חוה”מ ערבה חדשה, היכא דאפשר, למצוה מן המובחר].

יג לא יתחוב את הערבה בדוחק בתוך האגד שבלולב, שיש לחוש שלפעמים יהיו נושרים רוב עליה, אלא יקשרנה עם ההדסים בלולב. [אליה רבה סי’ תרנא סק”ה].

יד ערבה שיוצאים מן הקנה שלה ענפים נוספים, אין צורך לקצצם. והיא כשרה כמות שהיא.

טו ערבה שתלש אותה גוי ביום טוב הראשון של החג, והביאה לישראל, ואין לו ערבה אחרת, שפיר יוצא בה ידי חובת מצות נטילת לולב ביום הראשון שהוא מן התורה. ואף אם היה לו מערב יום טוב בד אחד של ערבה, [שלדעת הרמב”ן והראב”ן וראבי”ה והא”ח הלכה כר”ע, שאדם יוצא י”ח מה”ת, בבד אחד של ערבה]. והגוי תלש ביום טוב עוד ערבה, וברצונו לצרף מה שנתלשה ביום טוב לערבה המוכנה מערב יום טוב, רשאי לעשות כן, ואין איסור מוקצה מונעו מכך. והוא הדין לגבי שלשה בדי הדס. אבל גוי שתלש ערבה ביו”ט שני בחוץ לארץ אין יוצאים בה ידי חובה. (תשובת הרשב”א ח”א סי’ רצז). אולם ערבה שתלש אותה ישראל בארץ ישראל ביום ראשון של חול המועד סוכות, אף תיירים שבאו מחו”ל ודעתם לחזור שעושים כאן יום טוב שני של גלויות, מותרים לקחת ממנה לצאת ידי חובה ביום טוב שני, בפרט כשאין להם ערבה אחרת. [שו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ מה].

טז אף אם יש לו בד הדס משולש מערב יום טוב, מותר לומר לגוי לתלוש ביום טוב עוד שני הדסים מעציץ שאינו נקוב, דהוה ליה שבות דשבות במקום מצוה, שהתלישה מעציץ שאינו נקוב אינה אסורה אלא מדרבנן, ואמירה לגוי שבות, הוה ליה שבות דשבות במקום מצוה, ואף על פי שיש פוסקים כר’ עקיבא דסגי בבד הדס אחד, על כל פנים בדיעבד, מכל מקום מותר לתלוש על ידי גוי, לקיים המצוה לכולי עלמא. [אגרות משה חאו”ח ח”ד סי’ קכח].

יז יוצאים ידי חובה של ערבה והדס גם כאלו שגדלו בעציץ. [חזו”ע סוכות עמ’ שכו].

יח ומכל מקום ארבעת המינים שגדלו בגידולי מים ראוי להחמיר שלא לצאת בהם ידי חובה. [שהרי לענין שביעית הזריעה במים בלבד מותרת. וכמו שפסק החזו”א, ה”ה לענין מצות ד’ מינים שאינו יוצא י”ח בגידולי מים. ואע”פ שמדברי הרב קרן אורה יש לצדד שגם בגידולי מים יוצאים י”ח ארבעת המינים, וכן כתב בשו”ת שרגא המאיר ח”ז (ס”ס פה). מכל מקום הנכון לחוש שלא לצאת בהם י”ח].

יט בערבה אין קדושת שביעית, כיון שהיא רק לעצים, ואין בה ריח. [ילקו”י השביעית והלכותיה עמוד תמג].

תִּיבוּ תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין עִילָאִין, תִּיבוּ תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין קַדִּישִׁין, תִּיבוּ תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין דִמְהֵימְנוּתָא, זַכָּאָה חוּלְקֵיהון דְיִשרָאֵל דִּכְתִיב כִּי חֵלֶק ה’ עַמּו יַעֲקב חֶבֶל נַחֲלָתו:

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי שֶׁתַּשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ בּינֵינוּ וְתִפְרוס עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלומֶךָ בִּזְכוּת מִצְוַת סֻכָּה שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַיְּמִין לְיַחְדָא שְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ לְיַחֲדָא שֵׁם י”ה בו”ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשרָאֵל, וּלְהַקִּיף אותָם מִזִּיו כְּבודֶךָ הַקָּדושׁ וְהַטָּהור נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְּמָעְלָה כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּו, וּמִשָּׁם יוּשְׁפַּע שֶׁפַע הַחַיִּים לְעַבְדֶּךָ (פב”פ אֲמָתֶךָ). וּבִזְכוּת צֵאתִי מִבֵּיתִי הַחוּצָה וְדֶרֶךְ מִצְותֶיךָ אָרוּצָה יֵחָשֵׁב לִי זאת כְּאִלּוּ הִרְחַקְתִּי נְדוד, וְהֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲונִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי, וּמֵאוּשְׁפִּיזִין עִלָּאִין אוּשְׁפִּיזִין דִּמְהֵימְנוּתָא תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשּׁוּבות רַב בְּרָכות, וְלָרְעֵבִים גַּם צְמֵאִים תֶּן לַחְמָם וּמֵימָם הַנֶּאֱמָנִים, וְתִתֶּן לִי זְכוּת לָשֶׁבֶת וְלַחֲסות בְּסֵתֶר צֵל כְּנָפֶךָ בְּעֵת פְּטִירָתִי מִן הָעולָם, וְלַחֲסות מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר, כִּי תַמְטִיר עַל רְשָׁעִים פַּחִים, וּתְהֵא חֲשׁוּבָה מִצְוַת סֻכָּה זוּ שֶׁאֲנִי מְקַיֵּם כְּאִלּוּ קִיַּמְתִּיהָ בְּכָל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ וּתְנָאֶיהָ וְכָל מִצְות הַתְּלוּיִם בָּהּ. וְתֵיטִיב לָנוּ הַחֲתִימָה, וּתְזַכֵּנוּ לֵישֵׁב יָמִים רַבִּים עַל הָאֲדָמָה אַדְמַת קדֶשׁ בַּעֲבודָתֶךָ וּבְיִרְאָתֶךָ. בָּרוּךְ ה’ לְעולָם אָמֵן וְאָמֵן:

בלילה ראשון כשנכנס לסוכה קודם שישב לאכול ובכל יום קודם סעודתו יאמר זה:

אֲזַמִין לִסְעוּדָתִי אוּשְׁפִּיזִין עִילָאִין אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקב משֶׁה אַהֲרן יוסֵף וְדָּוִד:

ביום הראשון אומר:

בְּמָטֵי מִינָךְ אַבְרָהָם אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי יִצְחָק יַעֲקב משֶׁה אַהֲרן יוסֵף וְדָּוִד:

ביום השני אומר:

בְּמָטֵי מִינָךְ יִצְחָק אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יַעֲקב משֶׁה אַהֲרן יוסֵף וְדָּוִד:

ביום השלישי אומר:

בְּמָטֵי מִינָךְ יַעֲקב אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק משֶׁה אַהֲרן יוסֵף וְדָּוִד:

ביום הרביעי אומר:

בְּמָטֵי מִינָךְ משֶׁה אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקב אַהֲרן יוסֵף וְדָּוִד:

ביום החמישי אומר:

בְּמָטֵי מִינָךְ אַהֲרן אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקב משֶׁה יוסֵף וְדָּוִד:

ביום הששי אומר:

בְּמָטֵי מִינָךְ יוסֵף אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקב משֶׁה אַהֲרן וְדָּוִד:

ביום השביעי אומר:

בְּמָטֵי מִינָךְ דָּוִד אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקב משֶׁה אַהֲרן וְיוסֵף:

אתר ‘קול הלשון’ מקבץ בתוכו שיעורים של תלמידי חכמים רבים, ומאפשר לשמוע את השיעור באתר ובנוסף גם להוריד את השיעור.

בכתובת זו ניתן למצוא תשעה שיעורים של הרב עובדיה יוסף בנושא הלכות חג הסוכות, עם אופציה להורדה:

http://www.kolhalashon.com/New/Shiurim.aspx?Path=Hebrew|HHalach|Rav_Het-Mem|R0045|MoadeyShana|Sukot

ארגון ‘דרשו’, עורך מבחנים סביב השולחן ערוך ומשנה ברורה אחת לחודש עם מיקוד עקבי. במועד בו ילמדו את הלכות חג סוכות יפורסם מבחן הנוגע לדינים אלו.

אתר דרשו:

דרשו – הבית של עולם התורה

נשאלת השאלה, האם אותם המטיילים בימי חול המועד סוכות פטורים מסוכה, מדין הולכי דרכים הפטורים מן הסוכה?

ובכן, מובא בגמרא (סוכה כו.): “תנו רבנן: הולכי דרכים ביום – פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה – פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבין ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה – פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. הולכין לדבר מצוה – פטורין בין ביום ובין בלילה”. הרי שהולכי דרכים פטורים מן הסוכה. וכן פסק השו”ע (תרמ, ח) שאותם הולכי דרכים פטורים מן הסוכה, והסביר המשנ”ב (ס”ק לט) דהסיבה לכך היא משום שנצטווינו לנהוג בסוכה כעין הנהגתנו בביתנו, ‘תשבו כעין תדורו’, וכשם שבבית אין אדם נמנע מלצאת מביתו כך גם יכול האדם לצאת מסוכתו, ואין בכך מניעה.

ובאמת, מן המילים “הולכי דרכים”, יש לכלול בפשטות את כל אותם האנשים שיצאו מביתם לכל צורך שהוא, שגם מביתם לא היו נמנעים מלצאת. וממילא היה מקום לפטור מסוכה גם את אלה שיצאו לטייל בימי חול המועד.

אלא שיש פוסקים שיצאו לחלק בין הולכי דרכים להולכי דרכים, דיש הפטורים מן הסוכה ויש החייבים בסוכה, ולדעתם המטיילים חייבים בסוכה. ולהלן עיקר טענותיהם:

א. שיכול להקדים או לאחר את הטיול, ולא מוכרח לעשותו דווקא בימי חול המועד סוכות.

ב. ההיתר של הולכי דרכים נאמר דווקא לעניין ההולכים לצורך פרנסה, ודווקא עליהם דיברה הגמרא, מה שאין כן לשאר הולכי דרכים שמפקיעים את החיוב מעליהם בלא צורך הכרחי.

אולם, יש לעיין בטענותיהם אלו.

א. מניין להם שיכול כל אדם להקדים ולאחר את הטיול? והלא בשאר הימים אנשים עובדים וכדומה, ומכוונים לקחת את ימי חופשתם דווקא לימים אלה כדי שלא יעבדו בימי חול המועד, ונמצא אם כן שהימים הפנויים היחידים שנותרו להם הם ימי חול המועד בלבד.

ב. מניין להם לחלק כן בתוך דברי הגמרא, והלא במילים “הולכי דרכים” נכללו כל אותם ההולכים בדרכם, שהוצרכו לעזוב את סוכתם, ובאמת כך היו עושים גם ביום אחר ועוזבים את בתיהם, ורחמנא אמר ‘תשבו’- כעין תדורו!

ג. בר מן דין ובר מן דין, שמא יש לומר שהמטיילים אינם בגדר ‘הולכי דרכים’, אלא ‘הולכין לדבר מצווה’, שאף אותם פטרה הברייתא לעיל . ובפרט לאותם ההולכים למקומות השייכים לישראל ונמצאים בשליטת הישמעאלים . ובכלל, אפשר לומר שטיול לשם התרעננות אף הוא בשם מצווה יכונה .

ובאמת דעת הרבה פוסקים לפטור את המטיילים מסוכה: ספר סוכה כהלכתה בשם אחד מגדולי ההוראה, הרב יעקב אריאל, הרב דב ליאור, הרב שלמה אבינר בשם הרב אברהם דב אויערבאך, הרב אשר וייס, הרב אלישיב, הגרז”נ גולדברג.

אלא שיש להעיר, שאף לדעת המתירים, יש לזכור שימי חול המועד ניתנו עבור לימוד תורה, ולכן אם אין צורך של ממש ישאר בביתו ללמוד, ומה גם שעל ידי כך לא יפקיע עצמו ממצווה חשובה זו דישיבה בסוכה.

[מתומצת וערוך על פי ההערות בספר מקראי קודש (הררי, פרק יא הערה קמב-קמג)].

להלן קיצור הלכות סוכה – מתוך אתר ‘הלכה יומית’ מאת הרב יעקב ששון, נכדו ותלמידו של הגאון הרב עובדיה יוסף זצ”ל:

– הסוכה צריכה להעשות משלש דפנות וסכך, ואת הדפנות ניתן לעשות מכל דבר העומד בפני רוח, למעט סדינים וכדומה שאינם כשרים לדפנות.

– אם עושים את הדפנות מברזל או פלסטיק וכיוצא בזה מדברים שאין גידולם מן הארץ, אין להניח על גביהן את הסכך, אלא בהפסק של נסרים של עץ וכדומה, שהוא דבר הגדל מן הארץ ואינו מקבל טומאה.

– הסכך צריך שיהיה מדבר הגדל מן הארץ, כגון נסרים של עץ וענפי אילנות וכדומה. וצריך שיהיה הסכך תלוש מן הקרקע, למעט אילן המחובר לקרקע שאין לסכך בו. וכן צריך שיהיה הסכך מדבר שאינו מקבל טומאה, למעט מיני אוכלים או כלי עץ, כגון ארגז או תיבה של עץ. מפני שכל אלו הם ראויים לקבל טומאה. ומחצלת של קש, שמן הסתם עשוייה לשכיבה, פסולה לסיכוך, שהרי היא ראויה לקבל טומאה, אבל מחצלת של קנים שעשויה לשם סכך, כשרה לסכך בה ללא חשש.

– הקישוטים שנוהגים לתלות תחת סכך הסוכה, בכדי ליפות את הסוכה, הרי הם עלולים לפסול את הסוכה מפני שהם אינם סכך כשר, ולכן כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל, שצריך לתלות את קישוטי הסוכה שתחת הסכך, באופן שיהיו צמודים לסכך ותלויים בתוך ארבעה טפחים לסכך, (שהם שלושים ושניים סנטימטר,) ולא יהיו יורדים מן הסכך שיעור ארבעה טפחים שאז יש חשש פן יפסלו את הסוכה כאמור, אבל כשהם בתוך ארבעה טפחים, בטלים הם לגבי הסכך ואין כל חשש שיפסלו את הסוכה, אפילו אם הם גדולים מאד.

– יש לעשות את הסיכוך באופן קל, שהכוכבים הגדולים נראים דרכו, ומכל מקום בדיעבד אפילו אם אין הכוכבים נראים דרכו, כשירה. אבל אם עשה את הסכך עבה כל כך עד שאפילו הגשמים אינם חודרים דרכו, יש לחוש לפסול סוכה זו. ויש להזהר שלא לעשות את הסוכה תחת מרפסת אחרת או תקרה, שסוכה כזו פסולה מן הדין

כתב בספר ‘פניני הלכה’:

” בטעם המצווה לשבת בסוכה שבעה ימים, נאמר (ויקרא כג, מג): “לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם”. לרבי אליעזר הכוונה לענני הכבוד שסככו על ישראל, ולרבי עקיבא הכוונה לסוכות ממש שעשו ישראל בעת צאתם ממצרים (סוכה יא, ב). וזהו שנאמר (שמות יג, יז, כ-כב): “וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם… וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת [הרי שעשו סוכות], וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַה’ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם” [הרי שזכו לענני כבוד].

לדעת רבי עקיבא מצוות הסוכה היא זכר לסוכות שעשו ישראל להגן על עצמם מהשמש והמטר, כדי שנזכור את ימי דלותנו, כשהוציאנו ה’ ממצרים מעבדות לחירות, ונדדנו במדבר ארבעים שנה כשסוכות ארעי משמשות לנו מחסה משמש ומטר, בלא בתים ובלא נחלה. ומתוך כך נודה לה’ שהביאנו אל ארץ טובה ורחבה, לבנות בה בתים ולנטוע בה עצים. ובזכות זיכרון דלותנו בסוכה, ברכת הארץ הטובה לא תגרום לנו להתגאות ולשכוח את ה’, אלא נזכור שהכל בידיו והוא שנתן לנו את הכוח לכבוש את הארץ וליישב אותה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה (רשב”ם ויקרא כג, מג). ועוד יש בזיכרון זה שבח מעלתם של ישראל, שהלכו אחרי ה’ במדבר בארץ לא זרועה (רבנו בחיי שם).

ולדעת רבי אליעזר, מצוות הסוכה היא זכר לנס הגדול שפרש ה’ עלינו את ענני כבודו להגן עלינו ולהנחותינו במדבר, שנאמר (במדבר י, לד): “וַעֲנַן ה’ עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה”. בענני הכבוד היה ביטוי לאהבת ה’ אלינו, שלא רק שסיפק את צרכינו במדבר ארבעים שנה, במן, בשליו ובאר המים, אלא אף השרה שכינתו עלינו, ופרש עלינו את ענני כבודו, לסוכך ולהגן עלינו (רמב”ן ויקרא כג, מג). אמרו חכמים: “שבעה ענני כבוד היו עִם ישראל… ארבעה מארבע רוחות ואחד מלמעלה ואחד מלמטה ואחד שמקדים לפניהם מתקן להם את הדרכים…” (מכילתא דרשב”י שמות יג, כא; ספרי בהעלותך פג). עוד אמרו חכמים, שבזכות שהלכו ישראל אחרי ה’ במדבר בארץ לא זרועה, פרש עליהם את ענני כבודו (זוהר ח”ג קג, ב)”.

עיקר המצווה בחג הסוכות הוא ללמוד תורה ולשמוח בה’.

אולם יש הרוצים לנצל זמן זה, שרוב (או כל) המשפחה ממילא נמצאים בחופשה, ורוצים לצאת לטייל, ונשאלת השאלה – האם יש בכך בעיה או שמא זה מותר?

ובכן, מובא בגמרא (סוכה כו.): “תנו רבנן: הולכי דרכים ביום – פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה – פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבין ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה – פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. הולכין לדבר מצוה – פטורין בין ביום ובין בלילה”. הרי שהולכי דרכים פטורים מן הסוכה. וכן פסק השו”ע (תרמ, ח) שאותם הולכי דרכים פטורים מן הסוכה, והסביר המשנ”ב (ס”ק לט) דהסיבה לכך היא משום שנצטווינו לנהוג בסוכה כעין הנהגתנו בביתנו, ‘תשבו כעין תדורו’, וכשם שבבית אין אדם נמנע מלצאת מביתו כך גם יכול האדם לצאת מסוכתו, ואין בכך מניעה.

ובאמת, מן המילים “הולכי דרכים”, יש לכלול בפשטות את כל אותם האנשים שיצאו מביתם לכל צורך שהוא, שגם מביתם לא היו נמנעים מלצאת. וממילא היה מקום לפטור מסוכה גם את אלה שיצאו לטייל בימי חול המועד.

אלא שיש פוסקים שיצאו לחלק בין הולכי דרכים להולכי דרכים, דיש הפטורים מן הסוכה ויש החייבים בסוכה, ולדעתם המטיילים חייבים בסוכה. ולהלן עיקר טענותיהם:

א. שיכול להקדים או לאחר את הטיול, ולא מוכרח לעשותו דווקא בימי חול המועד סוכות.

ב. ההיתר של הולכי דרכים נאמר דווקא לעניין ההולכים לצורך פרנסה, ודווקא עליהם דיברה הגמרא, מה שאין כן לשאר הולכי דרכים שמפקיעים את החיוב מעליהם בלא צורך הכרחי.

אולם, יש לעיין בטענותיהם אלו.

א. מניין להם שיכול כל אדם להקדים ולאחר את הטיול? והלא בשאר הימים אנשים עובדים וכדומה, ומכוונים לקחת את ימי חופשתם דווקא לימים אלה כדי שלא יעבדו בימי חול המועד, ונמצא אם כן שהימים הפנויים היחידים שנותרו להם הם ימי חול המועד בלבד.

ב. מניין להם לחלק כן בתוך דברי הגמרא, והלא במילים “הולכי דרכים” נכללו כל אותם ההולכים בדרכם, שהוצרכו לעזוב את סוכתם, ובאמת כך היו עושים גם ביום אחר ועוזבים את בתיהם, ורחמנא אמר ‘תשבו’- כעין תדורו!

ג. בר מן דין ובר מן דין, שמא יש לומר שהמטיילים אינם בגדר ‘הולכי דרכים’, אלא ‘הולכין לדבר מצווה’, שאף אותם פטרה הברייתא לעיל . ובפרט לאותם ההולכים למקומות השייכים לישראל ונמצאים בשליטת הישמעאלים . ובכלל, אפשר לומר שטיול לשם התרעננות אף הוא בשם מצווה יכונה .

ובאמת דעת הרבה פוסקים לפטור את המטיילים מסוכה: ספר סוכה כהלכתה בשם אחד מגדולי ההוראה, הרב יעקב אריאל, הרב דב ליאור, הרב שלמה אבינר בשם הרב אברהם דב אויערבאך, הרב אשר וייס, הרב אלישיב, הגרז”נ גולדברג.

אלא שיש להעיר, שאף לדעת המתירים, יש לזכור שימי חול המועד ניתנו עבור לימוד תורה, ולכן אם אין צורך של ממש ישאר בביתו ללמוד, ומה גם שעל ידי כך לא יפקיע עצמו ממצווה חשובה זו דישיבה בסוכה.

[מתומצת וערוך על פי ההערות בספר מקראי קודש (הררי, פרק יא הערה קמב-קמג)].

כתב בספר ‘מקראי קודש’ (לרב משה הררי ; פרק ד סעיף לה): “למנהג הספרדים, מעיקר הדין המעמיד של הסכך (היינו הדבר שהסכך מונח עליו) אינו צריך להיות בעצמו מדבר הכשר לסכך. וספרדי המחמיר בכך תבוא עליו ברכה. ואילו למנהג האשכנזים נכון לכתחילה להזהר ולהעמיד את הסכך רק על גבי דבר הכשר לשמש כסכך. אך גם למנהגם, כשאין אפשרות אחרת, מותר להעמיד את הסכך על דבר הפסול לסכך. וכן אם כבר העמידו את הסכך על דבר כזה – ודאי שהסוכה כשרה בדיעבד”.

וממילא, לדעת הסוברים שאין להעמיד את הסכך על גבי דבר הפסול לסכך (מעמיד לסכך), הרי שאין להניח את הסכך על גבי קורות ברזל, צינורות ברזל, פסי מתכת וכדומה, וממילא אין להניח את הסכך על גבי שלד של ‘סוכה לנצח’, וכן על מסגרת מתכת של מרפסת סגורה. (שם סעף לו).

כמו כן, לדעת הסוברים שאין להעמיד את הסכך על גבי דבר הפסול לסכך, הרי שאסור גם להניח דבר כזה על גבי הסכך כדי להחזיקו, שלא יעוף ברוח וכדומה. (שם, סעיף לז). וממילא, נלמד מכאן שמעיקר הדין מותר להשתמש בסיכות כמעמיד לספרדים, ואילו לאשכנזים יש יותר מקום להחמיר, ואף לספרדים המחמיר תבוא עליו ברכה.

סֻכּוֹת הוא חג מקראי הנחוג במשך שבעה ימים, בין ט”ו לכ”א בתשרי. יום החג הראשון הוא יום טוב, ואחריו שישה ימי חול המועד. בכ”ב בתשרי, מיד בסיום חג הסוכות, נחוג חג שמיני עצרת שהוא חג בפני עצמו והמצוות המיוחדות של חג הסוכות (הסוכה, נטילת לולב וכו’) אינן חלות בו. סוכות הוא החג השלישי מבין שלוש הרגלים המופיעים בתנ”ך, וכאשר בית המקדש היה קיים, היו בני העם עולים לירושלים בחג הסוכות.

ישיבה בסוכה

בחג הסוכות, מצווה לשבת בסוכה, ולהשתמש בה בכל השימושים הרגילים של בית. גג הסוכה מכונה סכך. המצווה היא לגור בסוכה ממש: לאכול, לשתות ואף לישון, כל שבעת ימי החג, זכר לסוכות בהן ישבו בני ישראל במדבר לאחר יציאתם ממצרים, או זכר לענני הכבוד, שלפי המסורת סוככו על בני ישראל לאחר יציאתם ממצרים.

ארבעת המינים

בחג הסוכות, מצווה ליטול את ארבעת המינים. נטילת ארבעת המינים, או נטילת לולב, כפי שהמצווה מכונה בלשון חז”ל, היא לקיחת ארבעה מיני צמחים: לולב (השדרה המרכזית של הדקל), אתרוג (ממשפחת פירות ההדר), שלושה הדסים ושתי ערבות (ערבי נחל), ונענועם בכל יום מימי החג, חוץ מיום השבת.

אחד ההסברים שניתנו למצוה זו היא לשמוח עם הטבע, ולהודות לאלוהים על האסיף.

הושענות

על פי המסורת היהודית, בבית המקדש בימי חג הסוכות היו מבקשים בקשות שנקראו “הושענות” – ביטוי שנוצר מהמילים “הושע נא” עליהן חוזרים בסוף כל בקשה. כיום ישנם פיוטים אותם אומרים המתפללים בבית הכנסת, תוך כדי הקפת הבימה עם ארבעת המינים בידיהם. הבקשות בפיוטים אלו עוסקות בישועה בכלל, ובפרט בירידת הגשמים ובהצלחת התבואה בשנה הקרובה.

הושענה רבה

ביום האחרון של חול המועד סוכות נוהגים להרבות בבקשות ה”הושענות”, ועל כן הוא נקרא “הושענא רבה”. כמו כן, מקיימים בו מנהג נוסף, והוא “חיבוט ערבה” – אוגדים יחד חמישה ענפי ערבה, וחובטים אותם על הקרקע. מקורו של המנהג בבית המקדש, שם היו זוקפים ענפים ארוכים של ערבות על המזבח. יש מסבירים שהושענא רבה הוא היום האחרון שבו ניתן לתקן את מה שנגזר על האדם בראש השנה ויום כיפור, ורצונו להראות לריבונו של עולם כי בשל החרטה על מעשיו הרעים, נפשו חבוטה כמו ענפי הערבה. מסיבה זו יש הנוהגים להשאר ערים כל ליל הושענא רבה – כלומר הלילה שלפני הושענא רבה – ולהקדישו ללימוד תורה.

מקור: http://nh.sisma.org.il/school/weizmann/SitePages/%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92%D7%99%20%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA.aspx

הובא במשנה מסכת סוכה (א, ח):

הַמְקָרֶה סֻכָּתוֹ בְּשִׁפּוּדִין אוֹ בַּאֲרֻכּוֹת הַמִּטָּה, אִם יֵשׁ רֶוַח בֵּינֵיהֶן כְּמוֹתָן, כְּשֵׁרָה .

הַחוֹטֵט בְּגָדִישׁ לַעֲשׂוֹת בּוֹ סֻכָּה, אֵינָהּ סֻכָּה.

להלן פירושם של מפרשי המשנה השונים למשנה זו:

– רבי עובדיה מברטנורא:

שפודין – אין ראוין לסכוך, לפי שאינן גדולי קרקע:

[בארוכות] המטה – כלים המקבלים טומאה לג:

אם יש ריוח ביניהן כמותן – לאו דוקא כמותן ממש ולא יותר, דהא מקום שפוד כפרוץ הוא נחשב, וכשנותן סכך כשר בין שפוד לשפוד אם אין ביניהן אלא כמותן הוי פרוץ כעומד ופסול לד. אלא על כרחך הריוח שביניהן משהו יותר מכמותן:

החוטט בגדיש – נטל מן העומרים למטה סמוך לארץ ועשה חלל כשעור סוכה והסכך נמצא עשוי ועומד מאליו. והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי. אבל אם היה בו חלל טפח לו במשך שבעה, עשוי לשם סכך, וחטט בו עד שהגביה את החלל לשעור גובה עשרה לז [אין] זו היא עשייתו, שהרי אינו מתקן אלא הדפנות ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי, והרי היא כסוכה פחותה מעשרה וחקק בה להשלימה לעשרה:

– עיקר תוספות יום טוב:

(לא) (על המשנה) המקרה כו’. כמו שאנו עושין שמסדרין כלונסות תחלה בסכך ונותנין פסל עליהן. רש”י:

(לב) (על המשנה) בארוכות. לשון הר”מ בארובות בבי”ת. ועתוי”ט:

(לג) (על הברטנורא) מוקי לה בגמרא בארוכה וב’ כרעים:

(לד) (על הברטנורא) כ”כ הר”מ. ותימא דבמ”ח פ”ק דערובין כתבו דפרוץ כעומד מותר ושם כתב הר”מ שכן בכל התורה. ותירץ המגיד פ”ה דכיון דסכך פסול כפרוץ נחשב הלכך גבי סוכה בעינן שיהיה הכשר טפי פורתא. דאי לא מאחר דכפרוץ הוא הויא ליה למטה חמתה מרובה דזוזא מלעיל כו’. ועתוי”ט בשם חב”י:

(לה) (על המשנה) כשרה. וכשאין בהן בסכך הפסול כשיעור הנזכר במ”י דפסלי בכך:

(לו) (על הברטנורא) דאהל היא וכשעשה לשם סוכה או צל. הר”נ:

(לז) (על הברטנורא) וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד שיגביה כו’. רש”י. ואין להקשות דהרי הסכך דמעיקרא ניטל וליתיה וסכך דהשתא אית ביה תעשה ולא מן העשוי, דכל דבהדי סככה אפילו סמוך טובא סככה הוי אלא דהשתא קליש ליה מלמטה הלכך שפיר דמי. הר”נ:

האוכל סעודת קבע מתבשיל של חמשת מיני דגן, כגון אטריות, חייב בסוכה, ויברך ‘לישב בסוכה’. ואם אינו קובע סעודה עליו, כל שאוכל יותר מכביצה – חייב בסוכה, אבל לא יברך ‘לישב בסוכה’, ובפחות מכן – פטור מן הסוכה. מים, וכן קפה ותה או חלב – אין חיוב בסוכה, אך יש בכך מצווה.

אך יש לדעת, שאם התחיל באכילת קבע, כל מה שיאכל בתוך אותה הסעודה, ואף אם ישתה כוס מים – כולן נכללות תחת סעודה זו, וחובה לאכול ולשתות בסוכה.

סט ספרי ‘הלכה ברורה’ כתב הרב דוד יוסף, בנו של הגאון רבי עובדיה יוסף. מתכונת הספר, כמרומז בשמו, הוא כמתכונת ספר ‘המשנה ברורה’ שכתב החפץ חיים. שכן הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים: ‘הלכה ברורה’ – פסיקותיו הלכה למעשה. ‘בירור הלכה’ – מקביל ל’באור הלכה’ של החפץ חיים, שעניינו הוא עיון בדברי הפוסקים ולשונותיהם, והבאת השיטות השונות. ‘שער הציון’ – הבאת המקורות עליהן נסמכת פסיקתו.

עד כה ספרו הקיף את כל דיני השולחן ערוך מהלכות השכמת הבוקר, ועד תחילת הלכות שבת, ובמסגרת זו טרם הגיע לדיני החגים.

אולם, הרב כתב סדרה נוספת, בשנים מוקדמות יותר, בשם ‘תורת המועדים’, ושם אכן נוגע הרב בהלכות סוכות.

חסידות חב”ד נוהגת בכל הלכותיה ומנהגיה אחר פסקי רבם הגאון שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, שערך את את ספרו “שולחן ערוך”, המכונה בפי כל: “שולחן ערוך הרב”, או: “שולחן ערוך הגאון ר’ זלמן”.

ללימוד ההלכות בכלל, וענייני החג בפרט, הנהוגים בחב”ד ניתן להכנס לאתר חב”ד:

http://www.chabad.org.il/Articles/Articles.asp?CategoryID=13

בספר ‘סוכת ציון’ לרב בן-ציון מוצפי כתב מנהגים רבים, את חלקם ראה שאביו, רבי סלמאן מוצפי זלה”ה, נהג בהם.

על כן, הרוצה להעמיק וללמוד על מנהגים אלו – יעיין בספר זה.

נציין כאן מספר מנהגים שציין בספרו:

– מנהגי סוכות

יכין כסא קטן ומפואר בסוכה במקום גבוה קצת לכבוד שבעה אושפיזין, ויכסהו במפה מפוארת ומרוקמת מכל מיני ציורים לכבוד ולפארת, ואם יכול לעטרו ברימוני כסף ופרחים ושושנים, מה טוב חלקו. ומנהג מור אבי ז”ל להניח על הכסא תנ”ך שלם וכן מחזורים, וכשהמקום היה קטן ציוה להניח שרפרף נאה בגודל שלושה טפחים. (עמוד צב).
המנהג להלדיק בכל לילה נר לכבוד האושפיזין השייך לאותו לילה, ויכול אף האיש להדליק או יתן לאשתו או לאחד מבני ביתו, וידליקו הנר קודם אמירת ‘עולו אושפיסין’. וידליקו נר חשמל כדי להמנע מסכנת שריפה חס ושלום. (עמוד צג).
יזדרז מאד ללכת לטבול במקוה כשר לכבוד החג הקדוש, וזמן הטבילה הוא משעה אחת קודם חצות, כי מאותה שעה יכול לזכות לקבל הארת הנשמה של יום טוב (עמוד קטו).
סגולה להצלחה כל ימי השנה, שקודם ברכת המזון ילמדו כל המסובין בצוותא משניות מסכת סוכהף וכן בספר ‘חמד אלוקים’. (עמוד קעא).

– מנהגי שמחת תורה

פשט המנהג להניח ספר תורה על התיבה, ועומד בסמוך לו אדם ירא שמים ונשוא פנים במשך ההקפות, וכן כתב רבינו החיד”א ז”ל, ומנהג קהל קדוש צפת היה שאדם מהקהל נושא ספר תורה בזרועו ומקיף התיבה עם הספר תורה, וכל העם מקיפים יחד עמו מלפני ומאחריו (עמוד שמט). המנהג הוא להקיף שבע הקפות את התיבה (עמוד שנא).
המנהג הוא לעשות הקפות אחר כל תפילה: לאחר ערבית של חג, לאחר תפילת מוסף של שחרית, במנחה, וכן לאחר ערבית של מוצאי החג (עמוד שנד).
בשעת ההקפות שנוהגים לרקוד ולמחוא כף אל כף, יקפידו להכות ביד ימין על יד שמאל, כדי להכביר מידת החסד על מידת הגבורה. (עמוד שנט).
מנהג ישראל להעלות את כל הילדים יחד לתורה, ופורסים על ראשם טלית, ואחד מהם מברך וקורא בתורה בקול רם. בסיום העליה רב הקהל או החזן מברך אותם בפסוק (בראשית מח, טז): “המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי, אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ”, ומוסיף גם פסוקי ברכת כהנים.

למנהגים נוספים, לקריאת המקורות ולהרחבה – עיין בפנים הספר.

במשנה מסכת תענית מובא שירידת גשם בחג הסוכות היא משל לעבד שבא למזוג כוס לאדונו, והאדון שפך לו את הכוס על פניו ואמר לו שאיננו חפץ בשימושו. וכך לכאורה אומר הקב”ה לעם ישראל כאשר הם באים לקיים מצוות סוכה, שהוא מוציאם מהסוכה על ידי הורדת הגשמים, כאומר להם שאינו חפץ במצוותם.

אולם ישנם האומרים שרק בלילה הראשון של סוכות זה סימן קללה, מאחר וחייבים לאכול כזית לחם בסוכה, אך לא בשאר ימי החג שאז אין חובה.

להרחבה בעניין – עיין ספר חזון עובדיה סוכות, עמוד קפו.

מקור מצוות ישיבה בסוכה בחג הסוכות נלמד מן הפסוקים (ויקרא כג, מב-מג): ” בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. מד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶת-מֹעֲדֵי יְהוָה, אֶל-בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל”.

כתב בספר ‘פניני הלכה’ בדין ‘לבוד’: “מותר לעשות דפנות על ידי העמדת מוטות או מתיחת חוטים חזקים במרחק של פחות משלושה טפחים זה מזה, שעל ידי כך חל עליהם דין ‘לבוד’. כלומר, כיוון שיש ביניהם פחות משלושה טפחים (כ-22 ס”מ), הרי שכל השטח שביניהם נחשב מבחינה הלכתית מחובר (מאוחה). ואף שהרוח והשמש נכנסים שם, המוטות או החוטים נחשבים כדופן. ואין זה משנה אם המוטות או החוטים במאונך או מאוזן, כל שיש ביניהם פחות משלושה טפחים, הרי הם לבודים. אלא שיש סוברים שהואיל וזו מחיצה גרועה, היא צריכה להקיף את הסוכה בכל ארבע דפנותיה (מ”א, ופתח כמובן שאינו פוסל). ואם המחיצה עשויה שתי וערב, כדוגמת גדר-רשת שמקיפים בה חצירות, אין זו מחיצה גרועה, ומספיק להקיף בה את הסוכה בשתי דפנות ועוד טפח. ומכל מקום צריך שהסוכה תהיה ראויה לאכילה ושינה בלא צער”.

כתב בספר ‘פניני הלכה’: ” בדורות האחרונים החלו לייצר ‘סוכות לנצח’, היינו סוכות שמסגרתן מברזל ודפנותיהן מיריעות בד עבה (ברזנט). סוכות אלו מצויות מפני שזול לייצר אותן ולשווקן, קל לבנותן ולפרקן, ונוח לאחסנן. אלא שיש מפוסקי זמננו שפקפקו בכשרותן, מפני שלדעתם דפנות הסוכה צריכות להיות יציבות, וכאשר הרוח מניעה אותם אנה ואנה, הן פסולות.

אמנם להלכה, סוכות אלה כשרות, מפני שכל מה שהזהירו הראשונים הוא, שלא לעשות דפנות מיריעות שאינן מחוברות למטה, וכשהרוח נושבת בהן, הן עולות מעל שלושה טפחים מהקרקע ונפסלות בכך מלשמש דופן. ואף יש חשש שמא הרוח תנתק אותם לגמרי ממקום חיבורן. אבל ב’סוכות לנצח’ אין חשש כזה, שכן היריעות מחוברות היטב מכל צדדיהן. ולכן סוכות אלו כשרות ואפשר לברך על הישיבה בהן. והרוצים להדר, מוסיפים בהן מוטות כדי ליצור דופן על ידי ‘לבוד'”.

מן הפסוק “זה אלי ואנוהו”, דרשו חז”ל (שבת קלג, ב) שיש להתנאות לפני הקב”ה במצוות, ויש לעשות את הסוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה וספר תורה נאה. היתרון שבסוכה נאה הוא שעל ידי כך נעים לאדם לשבת בסוכה, והמצווה עריבה עליו (שו”ת הרשב”א סימן נה).

לפיכך, ראוי לעטר את הסוכה בסדינים נאים ולתלות בה לנוי פירות יפים, ונוהגים לתלות דווקא ענבים ורימונים, ובקבוקים קטנים של יינות ושמנים, ושאר מיני קישוטים וציורים יפים. (חזו”ע עמוד עד). וכל המרבה לנאותה ולייפותה – הרי זה משובח (של”ה).

אולם, כדי לשמור על כשרותה והידורה של הסוכה, יש להקפיד על הפרטים החשובים דלהלן:

– כאשר תולים את נויי הסוכה בסכך – צריך שיהיו צמודים לסכך ותלויים בתוך ארבעה טפחים (32 ס”מ) מהסכך, ולא יהיו מופלגים ויורדים מן הסכך שיעור ארבעה טפחים שאז יש חשש פן יפסלו את הסוכה. אבל כשהם בתוך ד’ טפחים, בטלים הם לגבי הסכך. לכן נכון להזהר שלא לתלות שום נוי בסכך של הסוכה אלא רק בפחות מארבעה טפחים.

– שרשרת של נייר צבעוני שתולים לנוי בסכך לכתחלה ראוי להקפיד לתותה בתוך דק טפחים של הסכך ובדיעבד שתלאה כשהיא יורדת מארבעה טפחים, הסוכה כשרה, ומותר לישב ולאכול או לישן תחתיה (ילקו”י מועדים עמ’ קלה).

– לכתחילה אסור לכתוב פסוקים על נייר או קלף, כגון ‘בסוכות תשבו שבעת ימים’, כדי לקשט בו את הסוכה, ואם כבר נכתב או נדפס בדפוס – מותר לקנותו ולקשט בו את הסוכה.

– יש אומרים שאין לתלות פירות של ערלה בסוכה לנו סוכה, ויש חולקים ומקילים בזה, וכן הלכה שמותר, אלא שצריך שיקשרו את הפרי של הערלה היטב כדי שלא יבואו הקטנים לאכול מפירות ערלה אלו. (ילקו”י עמוד תרמז).

– מותק לתלות פירות של שביעית בסוכה לנוי, משום שאחרי החג ראויים הם לאכילה (ילקו”י עמוד תרנג).

הרב זמיר כהן, הינו יו”ר ארגון הדברות, ומבכירי המרצים בארץ.

לצפייה בשיעוריו בנושא הלכות סוכה, ניתן להכנס לכתובת:

https://www.hidabroot.org/video/55465

חג הסוכות, ובכללו שמחת תורה, הצטיין במנהגים רבים שנרשמו במשך הדורות.

בספר ‘סוכת ציון’ לרב בן-ציון מוצפי כתב מנהגים רבים, את חלקם ראה שאביו, רבי סלמאן מוצפי זלה”ה, נהג בהם.

על כן, הרוצה להעמיק וללמוד על מנהגים אלו – יעיין בספר זה, ולהלן העתקנו דוגמאות בודדות בלבד.

יכין כסא קטן ומפואר בסוכה במקום גבוה קצת לכבוד שבעה אושפיזין, ויכסהו במפה מפוארת ומרוקמת מכל מיני ציורים לכבוד ולפארת, ואם יכול לעטרו ברימוני כסף ופרחים ושושנים, מה טוב חלקו. ומנהג מור אבי ז”ל להניח על הכסא תנ”ך שלם וכן מחזורים, וכשהמקום היה קטן ציוה להניח שרפרף נאה בגודל שלושה טפחים. (עמוד צב).
המנהג להלדיק בכל לילה נר לכבוד האושפיזין השייך לאותו לילה, ויכול אף האיש להדליק או יתן לאשתו או לאחד מבני ביתו, וידליקו הנר קודם אמירת ‘עולו אושפיסין’. וידליקו נר חשמל כדי להמנע מסכנת שריפה חס ושלום. (עמוד צג).
יזדרז מאד ללכת לטבול במקוה כשר לכבוד החג הקדוש, וזמן הטבילה הוא משעה אחת קודם חצות, כי מאותה שעה יכול לזכות לקבל הארת הנשמה של יום טוב (עמוד קטו).
סגולה להצלחה כל ימי השנה, שקודם ברכת המזון ילמדו כל המסובין בצוותא משניות מסכת סוכהף וכן בספר ‘חמד אלוקים’. (עמוד קעא).

כתב בספר ‘מקראי קודש’ (לרב משה הררי שליט”א): “יש מהפוסקים הסוברים שאם הסוכה מחולקת באמצעה על ידי דלת, הרי שבזמן שהדלת סגורה נחשב הדבר כאילו ישנן אז שתי סוכות נפרדות. ולכן אם באחד מחלקי הסוכה הזו אין שיעור הדרוש לגודל הסוכה, הרי שמקום זה אינו נחשב כחלק מהסוכה. וכן יש לנהוג למעשה”.

והוסיף: “אך במקרה שבין שני חלקי הסוכה יש רק “צורת הפתח”, ללא דלתות, אף שיש מחמירים גם בכך לענינים מסוימים, מכל מקום במקרה זה למעשה יש להקל, ואין “צורת הפתח” מחלקת את הסוכה”.

להרחבה והשלכות נוספות לדין זה של הדלת – עיין בספר מקראי קודש – סוכות (פרק ג, סעיף מה).

כתב בספר ‘פניני הלכה’: “בטעם המצווה לשבת בסוכה שבעה ימים, נאמר (ויקרא כג, מג): “לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם”. לרבי אליעזר הכוונה לענני הכבוד שסככו על ישראל, ולרבי עקיבא הכוונה לסוכות ממש שעשו ישראל בעת צאתם ממצרים (סוכה יא, ב). וזהו שנאמר (שמות יג, יז, כ-כב): “וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם… וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת [הרי שעשו סוכות], וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַה’ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם” [הרי שזכו לענני כבוד].

לדעת רבי עקיבא מצוות הסוכה היא זכר לסוכות שעשו ישראל להגן על עצמם מהשמש והמטר, כדי שנזכור את ימי דלותנו, כשהוציאנו ה’ ממצרים מעבדות לחירות, ונדדנו במדבר ארבעים שנה כשסוכות ארעי משמשות לנו מחסה משמש ומטר, בלא בתים ובלא נחלה. ומתוך כך נודה לה’ שהביאנו אל ארץ טובה ורחבה, לבנות בה בתים ולנטוע בה עצים. ובזכות זיכרון דלותנו בסוכה, ברכת הארץ הטובה לא תגרום לנו להתגאות ולשכוח את ה’, אלא נזכור שהכל בידיו והוא שנתן לנו את הכוח לכבוש את הארץ וליישב אותה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה (רשב”ם ויקרא כג, מג). ועוד יש בזיכרון זה שבח מעלתם של ישראל, שהלכו אחרי ה’ במדבר בארץ לא זרועה (רבנו בחיי שם).

ולדעת רבי אליעזר, מצוות הסוכה היא זכר לנס הגדול שפרש ה’ עלינו את ענני כבודו להגן עלינו ולהנחותינו במדבר, שנאמר (במדבר י, לד): “וַעֲנַן ה’ עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה”. בענני הכבוד היה ביטוי לאהבת ה’ אלינו, שלא רק שסיפק את צרכינו במדבר ארבעים שנה, במן, בשליו ובאר המים, אלא אף השרה שכינתו עלינו, ופרש עלינו את ענני כבודו, לסוכך ולהגן עלינו (רמב”ן ויקרא כג, מג). אמרו חכמים: “שבעה ענני כבוד היו עִם ישראל… ארבעה מארבע רוחות ואחד מלמעלה ואחד מלמטה ואחד שמקדים לפניהם מתקן להם את הדרכים…” (מכילתא דרשב”י שמות יג, כא; ספרי בהעלותך פג). עוד אמרו חכמים, שבזכות שהלכו ישראל אחרי ה’ במדבר בארץ לא זרועה, פרש עליהם את ענני כבודו (זוהר ח”ג קג, ב)”.

ניתן למצוא באתר זה את הלכות הרמב”ם להלכות סוכה:

http://www.mechon-mamre.org/i/3604.htm

סדרת הספרים ‘ילקוט יוסף’ היא מסדרת ספרי ההלכה הנמכרת ביותר בקרב לומדי ההלכה, בהיות שרבים נוהגים על פי פסקיו של הרב המחבר, הלא הוא הרב יצחק יוסף, שרובם ככולם מושתתים על פסקיו של אביו הגאון הרב עובדיה יוסף זצ”ל.

בשנת תשמ”ח יצא כרך ‘מועדים’ המרכז בתוכו את הלכות החגים.

בשנים מאוחרות יותר החל להדפיס כרכים המייחדים כרכים לכל חג בפני עצמו.

בשנת תשע”ד יצא כרך המייחד בתוכו את כל דיני בניית הסוכה (על פי הסימנים תרכ”ה עד תרמ”ד בשולחן ערוך). כעבור זמן, בשנת תשע”ז, הוציא לאור כרך המייחד בתוכו את כל דיני ארבעת המינים.

ניתן למצוא באתר זה את ההלכות מתוך הילקוט יוסף:

http://www.ateret4u.com/online/f_01355_part_31.html

שלושים יום קודם החג נוהגים ללמוד בשולחן ערוך את הלכות סוכות. ניתן למצוא באתר זה את טקסט השולחן ערוך:

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA

מומלץ ללמוד את דברי השולחן ערוך עם נושאי כליו, כדוגמת המשנה ברורה ועוד.

בספר קיצור שולחן ערוך – ילקוט יוסף, כתב מספר דינים הנוגעים להלדתק נרות בחג הסוכות:

(א) מצוה להדליק נרות של יום טוב בסוכה, ולאכול לאור הנרות, וצריך לברך קודם הדלקת הנרות, ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של יום טוב. ואם חל יום טוב בשבת, הברכה היא: ”אקב”ו להדליק נר של שבת ויום טוב”.

(ב) יש נוהגות להדליק הנרות של יום טוב, מבעוד יום, כמו נרות שבת, ויש שמדליקות את הנרות בליל יום טוב, לפני הקידוש והסעודה. ונהרא נהרא ופשטיה. [יחו”ד ח”א סימן כח].

(ג) אף על פי שמצות הדלקת הנרות בסוכה, לכבוד הלילה הראשון של החג היא משום מצות האכילה בסוכה, שהיא חובה בלילה הראשון של החג, ומן הראוי היה שהאיש יהיה קודם להדליק הנרות, כי עליו מוטלת החובה לאכול בסוכה, אבל האשה פטורה מן הסוכה, אף על פי כן המנהג הוא שגם בלילי יום טוב של החג האשה קודמת להדלקת הנרות, כשאר שבתות וימים טובים, שהאשה קודמת במצות הדלקת הנרות, כיון שעיקר מצות הדלקת הנרות משום כבוד קדושת יום טוב, ומצות שמחת יום טוב, שגם היא מצווה על כך. [חזון עובדיה על סוכות שם].

(ד) כבר נתבאר שבחג הסוכות ישתדל להדליק הנרות [שעוה או שמן] בסוכה, כדי לאכול לאורם. מכל מקום ראוי ונכון שיתקין מבעוד יום מתקן מתאים מזכוכית לנרות, כדי שיוכל להדליק הנרות בסוכה, ולא יכבו ברוח, וגם לא יגרמו לשריפה ח”ו. ואם אכן קיים חשש שהנרות יגרמו לשריפה בסוכה, על ידי ההתקרבות של שלהבת הנרות לדפנות או לסכך, ידליקם בביתו במקום שבו מכינים צרכי האוכל, או בחדר השינה [באופן שפטור מלישון בסוכה], וכבר הזהירה התורה ונשמרת מכל דבר רע. ואם אפשר ידליק הנרות בחלון הפונה לסוכה, כדי שיגיע אורם לסוכה. [חזון עובדיה סוכות, עמוד רז]

(ה) יש נשים שנהגו לברך ”שהחיינו” בשעת הדלקת הנרות, אבל נכון יותר שלא יברכו אז שהחיינו, אלא יכוונו לצאת ידי חובת ברכת שהחיינו, כששומעות ברכת שהחיינו הנאמרת בעת הקידוש, ושומע כעונה. [יביע אומר ח”ד סימן כד אות י. שו”ת יחוה דעת חלק ג’ סימן לד. ילקוט יוסף מועדים עמוד תמח].

בעניין קשירת הסכך אל הסוכה – אם גם בלא הקשירה הסכך יכול לעמוד ברוחות מצויות, וכל מגמתו להעמידו ברוחות חזקות שאינן מצויות, מותר לקושרו, מפני שאין החיזוק נחשב מעמיד, שהרי גם בלא החיזוק הסכך עומד ברוח מצויה. ואם הקשירה נועדה כדי להעמיד את הסכך ברוח מצויה, לכתחילה יעמיד את הסכך על ידי שיניח עליו קרשים כבדים, או שישתמש בחבלים כשרים לסכך, כדוגמת סיבים מהצומח שלא עברו עיבוד. ואם אינו יכול להעמיד את הסכך בחבלים כשרים, יכול לקושרו בחבלים הפסולים לסכך, שכן בדיעבד אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולהעמיד הסכך בדברים הפסולים לסכך. וכן מותר בשעת הצורך להניח על הסכך שתיים שלוש קורות, ולחברם במסמרים לדפנות. (תשובת הרב אליעזר מלמד; אתר ‘ישיבה’).

כתב ב’פניני הלכה’: “כל החומרים כשרים לדפנות, ובתנאי שיעמדו ברוח מצויה. ואין צורך שהדפנות יהיו אטומות כדי להגן מהשמש והרוח, לפיכך אפשר להשתמש בדפנות פלסטיק או זכוכית או גדר רשת (שו”ע תרל, א). גם קירות אבן כשרים לסוכה, מפני שרק הסכך צריך להיות כדירת ארעי, אבל הדפנות יכולות להיות של דירת קבע. וכן נהגו במקומות שונים, לפתוח לקראת סוכות את תקרת אחד החדרים שבבית, ולהניח שם סכך כשר, וזו סוכה מהודרת שנעים לשבת בה גם בימים קרים”.

אין לבנות את הסוכה תחת תקרת בטון.

בית שתקרתו עשויה מקרשים פסול לסוכה. ואמנם הקרשים מצד עצמם היו יכולים להיות כשרים לסכך, שהם גדלים מהצומח ואינם ראויים לקבל טומאה, אלא שהסוכה צריכה להיות דירת ארעי, ולכן תקרה של בית קבוע פסולה לסוכה.

כדי שלא יטעו ויבואו לשבת תחת תקרת קרשים, גזרו חכמים שלא לסכך בנסרים שרוחבם ארבעה טפחים (כ-30 ס”מ), מפני שהם נראים כקרשים שעושים מהם תקרות (סוכה יד, א). וכיום נוהגים כדעת המחמירים שלא לסכך גם בנסרים שרוחבם פחות מארבעה טפחים (שו”ע תרכט, יח, מ”ב מט), מפני שמקובל להשתמש לבניית תקרות בנסרים צרים יותר (כלבו והגה”מ). אבל נסרים שרוחבם פחות מטפח (כ-7.5 ס”מ) כשרים לכל הדעות, מפני שאין רגילים לבנות בהם תקרה, ובתנאי שלא יתקעום במסמרים או דבק. ובשעת הצורך מותר לסכך גם בנסרים שרוחבם פחות משני טפחים. וקל וחומר שמותר להניח קורה שרוחבה למעלה מטפח כדי להעמיד עליה את הסכך. הרוצה לצבוע את הנסרים הללו רשאי, שאין הצבע פוסל את הסכך.[5]

הרוצה להכשיר תקרת בית העשויה מנסרים, צריך לנתק את הנסרים מחיבורם הקבוע, להגביהם ולהניחם מחדש, וכיוון שעשה בנסרים מעשה כדי שלא יהיו תקרת קבע, הרי הם כשרים לסכך. אבל אם היה רוחבם ד’ טפחים (כ-30 ס”מ), גם על ידי מעשה שכזה לא יוכשרו לסכך (רמב”ם, י”א בשו”ע תרלא, ט).

רבים משתמשים ב’סכך לנצח’, כלומר בקנים או נסרים דקים שמחוברים זה לזה בחוטים, כעין מחצלת. ויש שטענו שסכך זה פסול, מפני שחיבור הנסרים או הקנים על ידי החוטים גורם שיֵחשבו כנסרים שרוחבם למעלה מארבעה טפחים, והרי הם פסולים משום גזירת תקרה. אבל למעשה לא נהגו לחשוש לזה כלל, מפני שחיבור הקנים והנסרים זה לזה רופף וגמיש ורחוק מלהיות דומה לנסרים שעושים מהם תקרות בתים. (מתוך פניני הלכה).

החובה לישב בסוכה היא בין ביום חול ובין בשבת. עוד ציינו הפוסקים, שיש חומרא יתירה בשבת שטוב לנהוג אותה (אך אין בכך חובה) שכל מאכל שאוכל בשבת, ואפילו כוס מים – יאכל וישתה בסוכה. וכך כתב הילקוט יוסף: “יש אומרים שבשבת ויום טוב אף אכילת עראי נחשבת לאכילת קבע ואפילו כזית פת חייב בסוכה, ויש חולקים ומתירים לאכול חוץ לסוכה עד כביצה פת, אפילו בשבת ויום טוב. וכן עיקר”. (ילקוט יוסף החדש, עמוד תרפב).

באופן כללי, לא מומלץ ללמוד הלכות למעשה מאתר ‘ויקיפדיה’, שכן הערכים המוצגים באתר פתוחים לעריכתו של כל מי שיחפוץ בכך, ומומלץ ללמוד דווקא מתוך ספרים.

מי שאין לו ספרים, ובכל זאת רוצה להיעזר באינטרנט, יוכל למצוא את מבוקשו בנושא הלכות בניית הסוכה, באתרים הללו:

ילקוט יוסף הלכות סוכה: http://www.ateret4u.com/online/f_01355_part_31.html

פניני הלכה הלכות סוכה:

http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA/

כתב ב’פניני הלכה’:

“נשים אינן חייבות במצוות הסוכה, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה, אבל נשים שיושבות בסוכה מקיימות מצווה. למנהג אשכנז וחלק מיוצאות ספרד אף תברכנה כמו הגברים ‘לישב בסוכה’. ולמנהג רוב יוצאות ספרד, כיוון שאינן חייבות לשבת בסוכה, לא יברכו על ישיבתה”.

ואכן – כך כתב הראשון לציון, הגאון הרב יצחק יוסף שליט”א, בספר ‘ילקוט יוסף – סוכות’:

“נשים פטורות מן הסוכה מהלכה למשה מסיני (סוכה כח, ב). ואם רצו להחמיר על עצמן ולישב ולאכול בסוכה – יש להן שכר על זה כמי שאינו מצווה ועושה. אך אינן רשאות לברך לישב בסוכה, הואיל ולא נצטוו על כך, ויש בזה חשש ברכה לבטלה. ואף שיש מקצת נשים ספרדיות שנהגו לברך על סוכה ולולב, אין זה נחשב כמנהג לומר שבמקום מנהג לא אמרינו ספק ברכות להקל, דלא נחשב מנהג אל בדבר שהונהג על פי גדולי הדורות, ולא בדבר שנהגו כן המון העם מעצמם.

את טקסט המשנה ברורה, על כלל חלקיו, ובכללו גם דיני ישיבה בסוכה – בסימן תרלט, ניתן למצוא באתר ‘ויקיטקסט’:

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%94

מקור מצוות ישיבה בסוכה מהתורה, הוא מהפסוק: ‘ בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת’. 

הגדרת דופן עקומה היא שכאשר יש סכך פסול (מן התורה או מדרבנן) אך לא באמצע הסוכה אלא דוקא סמוך לדופן, הרי שהוא פוסל את הסוכה רק אם רוחבו הינו לפחות ארבע אמות (קצת פחות ממטר ותשעים ס”מ). אך אם רוחב סכך זה הינו פחות מארבע אמות (כנ”ל), הרי שההלכה קובעת שרואים אנו כאילו דופן הסוכה נעקמה, והסכך הפסול נחשב כהמשך דופן הסוכה – וזו היא ‘דופן עקומה’, והסוכה כשרה.

לפירוט דיני דופן עקומה –עיין בספר ‘מקראי קודש’ (לרב משה הררי; עמודים רצט’ ואילך).

להלן קיצור הלכות סוכה – מתוך אתר ‘הלכה יומית’ מאת הרב יעקב ששון, נכדו ותלמידו של הגאון הרב עובדיה יוסף זצ”ל:

הסוכה צריכה להעשות משלש דפנות וסכך, ואת הדפנות ניתן לעשות מכל דבר העומד בפני רוח, למעט סדינים וכדומה שאינם כשרים לדפנות.

אם עושים את הדפנות מברזל או פלסטיק וכיוצא בזה מדברים שאין גידולם מן הארץ, אין להניח על גביהן את הסכך, אלא בהפסק של נסרים של עץ וכדומה, שהוא דבר הגדל מן הארץ ואינו מקבל טומאה.

הסכך צריך שיהיה מדבר הגדל מן הארץ, כגון נסרים של עץ וענפי אילנות וכדומה. וצריך שיהיה הסכך תלוש מן הקרקע, למעט אילן המחובר לקרקע שאין לסכך בו. וכן צריך שיהיה הסכך מדבר שאינו מקבל טומאה, למעט מיני אוכלים או כלי עץ, כגון ארגז או תיבה של עץ. מפני שכל אלו הם ראויים לקבל טומאה. ומחצלת של קש, שמן הסתם עשוייה לשכיבה, פסולה לסיכוך, שהרי היא ראויה לקבל טומאה, אבל מחצלת של קנים שעשויה לשם סכך, כשרה לסכך בה ללא חשש.

הקישוטים שנוהגים לתלות תחת סכך הסוכה, בכדי ליפות את הסוכה, הרי הם עלולים לפסול את הסוכה מפני שהם אינם סכך כשר, ולכן כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל, שצריך לתלות את קישוטי הסוכה שתחת הסכך, באופן שיהיו צמודים לסכך ותלויים בתוך ארבעה טפחים לסכך, (שהם שלושים ושניים סנטימטר,) ולא יהיו יורדים מן הסכך שיעור ארבעה טפחים שאז יש חשש פן יפסלו את הסוכה כאמור, אבל כשהם בתוך ארבעה טפחים, בטלים הם לגבי הסכך ואין כל חשש שיפסלו את הסוכה, אפילו אם הם גדולים מאד.

יש לעשות את הסיכוך באופן קל, שהכוכבים הגדולים נראים דרכו, ומכל מקום בדיעבד אפילו אם אין הכוכבים נראים דרכו, כשירה. אבל אם עשה את הסכך עבה כל כך עד שאפילו הגשמים אינם חודרים דרכו, יש לחוש לפסול סוכה זו. ויש להזהר שלא לעשות את הסוכה תחת מרפסת אחרת או תקרה, שסוכה כזו פסולה מן הדין.

בערב יום הכפורים, נוהגים להתפלל תפילת מנחה, בעוד היום גדול, דהיינו בשעה מוקדמת, ובתפילת העמידה, אומר כל אחד פסוק “יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה’ צורי וגואלי”, ואחר כך יאמר וידוי ו”על חטא” כפי שנדפס במחזורים. ואז ילך לביתו ויאכל סעודה מפסקת, ויש לפרוש מכל חמשת העינויים, אכילה, שתיה, רחיצה, נעילת נעלי עור, ותשמיש המיטה, מלפני שקיעת החמה. (ומצוה מן התורה להתחיל בכל דיני התענית קודם שקיעת החמה וראוי לנהוג כן לפחות כרבע שעה קודם שקיעת החמה.)

ומצוה להדליק נרות לכבוד יום הכפורים, וקודם ההדלקה יש לברך “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של יום הכפורים” ואין לברך עם ההדלקה ברכת שהחיינו, אלא לאחר חליצת נעליים, משום שבברכת שהחיינו מקבלת עליה קדושת יום הכפורים.

נוהגים להתעטף בטלית קודם שקיעת החמה (כדי שיוכל לברך עליה), ומתפללים כל תפילות יום הכפורים בטלית, כדי שיתפלל עמו בכוונה. (מתוך אתר ‘הלכה יומית’).

[מתוך אתר ‘קוקר’ – http://www.kooker.co.il :]

מצות סוכה

* הידור במצוות סוכה הוא סגולה אריכות ימים.

* יש נוהגים לנשק את קירות הסוכה שהם כנגד מידת הרחמים.

* נהגו ללמוד מסכת סוכה.

*נהגו לתלות בסוכה שמן זית ולהשאירו עד סוף החג כדי שישאב את קדושת האושפיזין. לאחר מכן, בשמן זה סגולה עצומה להדליק נרות חנוכה.

* נהגו לתלות בסוכה שני בקבוקי יין – כאשר מהבקבוק האחד ישתו בפורים, ומהשני – בפסח (ויש להיזהר שלא יגע בו חמץ).

* נהגו לתלות חיטה ושעורה עד סוף החג ולאחר מכן להשתמש בהן לחמין של שבת.

* נהגו לתלות רימונים, סגולה לזרע בר קיימא.

* יש הנוהגים לתלות אתרוגים ולאחר סוכות לעשות מהם ריבה ולהשתמש בה בט”ו בשבט – סגולה לזרע של קיימא וללידה קלה.

* יש נוהגים לתלות צנצנת של דבש ולהשתמש בה בחג שבועות, כענין שנאמר: “חלה ודבש תחת לשונך” (שיר השירים).

* סגולה נוספת לזרע בר קיימא: לתלות שבעה רימונים בשבע סוכות של רבנים, ולאחר חג סוכות לעשות מיץ מהרימונים האלה ומהכמות הזאת מחלקים למספר נשים לשתות.

* נהגו לתלות בסוכה תפוחים ולאחר סוכות לאכול אותם, סגולה לרפואה שלמה.

* מובא בספרים כי על ידי מצות סוכה זוכה האדם להשגת הדעת, כמו שנאמר : “למעןידעו דורותיכם” והכוונה היא שע”י הדעת יבין כיצד עליו לעבוד את הבורא יתברך.

* כתבו תלמידי הבעש”ט זצ”ל שמחג הסוכות אנו שואבים שמחה לכל השנה כולה, שהרי חג הסוכות הוא “חג שמחתנו”.

* עוד מובא בספרים כי ע”י מצות ישיבה בסוכה מושך האדם ברכה וקדושה לדירה שלו לכל השנה.

מצות ארבעת המינים

* סגולה להניח את הלולב קשור עם ההדס והערבה על גבי פתח החדר שיישן בו, ולהשאירם מונחים שם עד ערב פסח, ובערב פסח משליכים אותם במדורת שריפת החמץ ובתנור של אפיית המצות.

*בספר “סדר היום” כתב לשמור במקום מיוחד בבית כל ארבעת המינים שבירכו עליהם, ולא לזורקם ח”ו, וזו סגולה להינצל מכל צרה.

* סגולה נפלאה לקנות ארבעת המינים יפים. מובא בספרים כי מי שעושה כן זוכה לחיי עוה”ב לו ולבניו – בתנאי שאינו עושה כן לשם גאוה.

* ברכת הלולב היא סגולה לאריכות ימים.

* יש הנוהגים לברך במשך השנה את ברכת הבשמים שבהבדלה על ההדסים של ארבעת המינים.

* סגולה להריון קל ולידה קלה: לתת לאישה לנשוך את פיטם האתרוג עליו בירכו עליו בחג הסוכות. אבל אסור לעשות כן ביום הושענא רבה, אלא יש להמתין עד אחרי שמחת תורה.

* נוהגים לעשות ריבה מהאתרוג שבירכו עליו בחג הסוכות, ואוכלים ריבה זו בט”ו בשבט עם שאר הפירות שנוהגים לאוכלם בט”ו בשבט.

* מובא בספרים כי אכילת האתרוג אחרי חג הסוכות היא סגולה לחולי לב.

* יש אומרים כי אכילה מהאתרוג שבירכו עליו בסוכות היא סגולה לאישה עקרה שתיפקד בעז”ה.

העיד מרן הגר”ע יוסף זצ”ל: (חזון עובדיה סוכות,תנ): “ואני יודע מעשים, שהאתרוג שברכתי עליו בימי החג ויצאתי בו ידי חובת המצווה, חילקוהו בני ביתי לנשים חשוכי בנים, אחר שמונה שנים ושתים עשרה שנה מנישואיהם, ונתנו לכל אחת חתיכה מן האתרוג, ובאותה שנה נפקדו בבנים ובבנות לחיים טובים ולשלום”.

וכן מספר בספר לבוש יוסף (עמוד רלח): “סיפר אברך יקר שלא זכו הוא ואשתו לפרי בטן כעשר שנים. יום אחד השתתפו בברית מילה שבו היה מרן רבינו עובדיה יוסף שליט”א סנדק, כשראה הרב את האברך אמר לו: “בא אל ביתי לאחר מכן, כי יש לי משהו להעביר לך”. והנה כאשר פנה אל מרן שליט”א קבל ממנו חלק מאתרוגו שבירך עליו בחג סוכות, ואמר לו: “תאכלו מאתרוג זה ובעזרת השם תפקדו בזרע של קיימא”. והנה זה פלא לאחר חודש ימים נפקדה אשתו ונולד להם בן זכר בשעה טובה ומוצלחת וקראוהו בשמו של מרן שליט”א”.

תפילות

* סגולה מפורסמת להתפלל בחג הסוכות על הפרנסה, כיון שבחג זה הקב”ה משפיע שפע פרנסה לכלל ישראל. לכן נקרא סוכות גם “חג האסיף”, לפי שבחג זה אוספים שפע הפרנסה לכל השנה כולה. והטעם שהעצבות מזיקה לפרנסה, ובהיות שחג הסוכות הוא חג השמחה כמו שכתוב: “והיית אך שמח”, לכן אנו זוכים בחג זה לפרנסה (בשם תלמידי האר”י).

מצווה לעסוק בבניית הסוכה והקמתה. לדעת בית שמאי, צריך להקים את הסוכה מתוך כוונה לקיים בה את מצוות החג, שנאמר (דברים טז, יג): “חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים”, ואם לא כיוון לכך – סוכתו פסולה. אולם הלכה כדעת בית הלל, שאין חובה להקים את הסוכה עבור מצוות החג, אלא כל שעשה אותה בשביל צל – כשרה. לפיכך, סוכה שעשו רועים או שומרים כדי להגן על עצמם מן החמה – כשרה. וכן סוכה שעשה גוי לשם צל – כשרה (סוכה ח, א-ב; שו”ע תרלה, א). אלא שאמרו חכמים, שאם לא עשו את הסוכה עבור מצוות החג, לכתחילה צריך לחדש בה דבר לקראת סוכות, כגון שיוסיף בה סכך כטפח על טפח, או שיוסיף בה קנה דק על כל אורכה (ירושלמי, מ”ב תרלו, ד).

וכן דין סוכה ישנה, היינו סוכה שנותרה משנה שעברה, מצד הדין היא כשרה, אלא שהואיל והוקמה עבור סוכות דאשתקד, אינה נחשבת כסוכה שהוקמה לשם מצוות סוכה של השנה, ולכן לכתחילה צריך להוסיף בה סכך טפח על טפח או קנה דק לכל אורכה (שו”ע תרלו, א; מ”ב ז). (מתוך ‘פניני הלכה’ ב, יב).

אתר הידברות עוסק בהפצת תורה וזיכוי הרבים לכל שכבות העם, וזאת על ידי טובי המרצים.

הלכות סוכה באתר ‘הידברות’, ניתן למצוא כאן:

https://www.hidabroot.org/article/896

שאלות בטריוויה בנושא חג הסוכות – ניתן למצוא באתר זה:

טריוויה סוכות

ניתן למצוא באתר של בית הספר הממלכתי דתי- מצפה יריחו, חידון של שאלות ‘נכון’ ו’לא נכון’ על הלכות סוכה:

http://www.mizpe.jedu.org.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=667348

חובה קדושה על כל יהודי באשר הוא לבנות סוכה לבני ביתו, ובה יוכלו לקיים את מצוות החג כהלכתן (אכילה בסוכה, שינה ושאר המצוות התלויות בה). מי שאין באפשרותו לבנות סוכה בגלל בעיה של מקום וכו’ – אינו פטור ממצוות הסוכה אלא ידאג ללכת לבני משפחתו, חבר טוב או שכן טוב – כדי לקיים את מצוות הסוכה.

והוסיף בספר ‘פניני הלכה’ (ב, יד):

“לפעמים אדם גר במקום שכדי לבנות בו סוכה הוא צריך להשקיע מאמצים רבים או ממון רב. ואזי עליו להשקיע בהכנת הסוכה כפי שהיה מוכן להשקיע כדי להסדיר לעצמו מקום נוח למגורים למשך שבוע. כלומר, יחשוב לעצמו, אם היה צריך לפנות את ביתו למשך שבוע, כמה היה מוכן לטרוח ולשלם כדי להסדיר לעצמו מקום מגורים נוח. את הטרחה והממון הזה עליו להשקיע כדי לבנות סוכה, או כדי לעבור למשך החג למקום שבו יוכל להקים סוכה. ומי שרגיל לצאת לנופש מעת לעת, צריך להשקיע בבניית הסוכה או בשכירת מקום שאפשר להקים בו סוכה, את הסכום שהוא מוכן לשלם על נופש של שבוע, כל אדם לפי עושרו.

כאשר אדם עומד לקנות בית, עליו להקפיד שיהיה לו שם מקום להקים סוכה, ועליו להשקיע בזה כפי שאדם שצריך לפנות את ביתו בכל שנה למשך שבוע, מוכן להשקיע כדי שיוכל לחיות בנוחות במשך אותו שבוע כל השנים. ועשיר צריך להשקיע כפי שהיה מוכן להשקיע עבור נופש של שבוע בשנה למשך שנים רבות”.

אתר הלכה יומית, מפיץ מדי יום הלכה יומית על פי פסקיו של הרב עובדיה יוסף זצ”ל, ונערכים על ידי נכדו הרב יעקב ששון (מחבר ספר ‘אביר הרועים’) בשפה ברורה ורהוטה. לקריאת ההלכות הנוגעות לסוכות ניתן להכנס לקישור דלהלן:

http://halachayomit.co.il/he/HalachaList.aspx?CategoryID=24

מצוות הישיבה בסוכה במשך שבעת ימי חג הסוכות, מצויינת בתורה (ויקרא כג, מב-מג): “בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכות. למען ידעו דרתיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה’ אלקיכם”. וכן נאמר (דברים טז, יג): “חג הסכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך”.

חז”ל למדו (סוכה ב, א) שסוכה כשרה היא דווקא סוכה המוגדרת כ’דירת ארעי’, ושני תנאים צריכים להתקיים בה כדי שתחשב לדירת עראי:

שתהיה ראויה לדירה.
שתהיה ארעית.

כך לדוגמא אם גובה חללה של הסוכה פחות מעשרה טפחים (כ-80 סנטימטר), או שהיה רוחב חללה פחות משבעה טפחים (כ-56 סנטימטר) – פסולה, הואיל וזו דירה שאפילו לדירת ארעי אינה יכולה להחשב, או אם הייתה גבוהה מעשרים אמה (כ-9 מטר) – פסולה, הואיל והסוכה צריכה להיות דירת ארעי, ואילו סכך שעומד בגובה כזה חייב שיהיה לו מבנה קבוע כדי להחזיקו. כמו כן, מכיוון שהסוכה צריכה להיות ארעית אין צורך שיהיו לה ארבע דפנות, אלא די שיהיו לה שתי דפנות וטפח.

הדפנות יכולות להיות קבועות לגמרי. אולם יש חשיבות שדפנותיה של הסוכה יהיו יציבות ויעמדו ברוח מצויה, שאם לא יעמדו ברוח מצויה – היא לא תהיה ראויה להקרא אפילו לא דירת ארעי, ופסולה.

אולם יש לדעת, כי ארעיותה של הסוכה באה לידי ביטוי בעיקר בסכך, שהרי על שמו היא נקראת – ‘סוכה’. ולכן על הסכך לעמוד בשלושה תנאים:

שיהיה ממין צומח (ולא ברזל, עפר, פלסטיק וכו’).
שיהיה מנותק ממקור גידולו (ולכן ענפי אילן מטפסים – פסולים).
שלא יעבור עיבוד שיכשיר אותו לקבל טומאה (כל דבר שטרם עבר עיבוד עבור שימוש האדם, ועודנו בצורתו הראשונית – אינו יכול לקבל טומאה, ויש עוד פרטים בזה).

ולכן, מחצלת שעשויה מקנים או קש, כשרותה כסכך תלויה ברמת שימושה: אם עשו אותה לשכיבה – אזי היא נעשתה ראויה לקבל טומאה ופסולה לסכך. אך אם נעשתה כדי לסכך בה – אינה ראויה לקבל טומאה, וכשרה.

הכללים הנ”ל נכתבו באופן כללי מאד, ולכל כלל יש יוצא מן הכלל, ועל כן בכל שאלה יש לעיין בספר או לשאול שאלת חכם, ולא להסתמך על המובא לעיל בלבד.

כתב בספר ‘פניני הלכה – סוכות’ (ב, ו):

“כל החומרים כשרים לדפנות, ובתנאי שיעמדו ברוח מצויה. ואין צורך שהדפנות יהיו אטומות כדי להגן מהשמש והרוח, לפיכך אפשר להשתמש בדפנות פלסטיק או זכוכית או גדר רשת (שו”ע תרל, א). גם קירות אבן כשרים לסוכה, מפני שרק הסכך צריך להיות כדירת ארעי, אבל הדפנות יכולות להיות של דירת קבע. וכן נהגו במקומות שונים, לפתוח לקראת סוכות את תקרת אחד החדרים שבבית, ולהניח שם סכך כשר, וזו סוכה מהודרת שנעים לשבת בה גם בימים קרים.

לכתחילה טוב לבנות סוכה מהודרת בעלת ארבע דפנות שלימות, ולעשות לה פתח שאפשר לסוגרו, כדי שהסוכה תהיה נוחה ומוגנת משמש ורוחות (עיין רמ”א תרל, ה). אולם מעיקר הדין, כיוון שהסוכה היא דירת ארעי, אין חובה שיהיו לה ארבע דפנות, אלא מספיק שיהיו לה שלוש דפנות. ואין צורך שהדופן השלישית תהיה שלימה, אלא מעיקר הדין די שרוחבה יהיה טפח, ואמרו חכמים שצריך להניח טפח זה במרחק של פחות משלושה טפחים מהדופן השנייה, וכהמשך לטפח זה צריך לעשות ‘צורת פתח’ (כמבואר להלן במאמר מוסגר). וכיוון שדין זה מורכב, נכון להדריך את מי שרוצה לחסוך בדפנות הסוכה, שיקים שתי דפנות שלימות, ובשלישית יעשה דופן שרוחבה שבעה טפחים (כ-56 ס”מ). ואז בכל אופן, גם אם סוכתו תהיה גדולה, וגם אם שתי הדפנות לא יהיו מחוברות זו לזו, אלא יעמדו זו כנגד זו, כיוון שבדופן השלישית יש מחיצה שרוחבה שבעה טפחים, הסוכה כשרה (רמ”א תרל, ג)”

[לקוח מתוך הערה 9 בספר:

מהתורה צריך שיהיו לסוכה שלוש דפנות, והלכה למשה מסיני שלדופן השלישית מספיק טפח (סוכה ו, ב). ואמרו חכמים (סוכה ז, א) שטפח זה צריך להיות מרווח (טפח ועוד), וצריך להעמידו במרחק של פחות משלושה טפחים סמוך לאחת הדפנות, וכל רווח שהוא פחות משלושה טפחים נחשב ‘לבוד’ (מאוחה), וכך תיווצר בדופן השלישית מחיצה של ארבעה טפחים שלמים, שהוא שיעור רוב מחיצה של סוכה קטנה. ועוד צריך ליצור כהמשך לטפח צורת פתח ברוחב ג’ טפחים, כדי להרחיב את הדופן השלישית לשבעה טפחים. וי”א שצורת הפתח צריכה להיות של ד’ טפחים שהוא שיעור פתח, ובפועל יחד עם צורת הפתח הדופן השלישית תהיה ח’ טפחים (שו”ע תרל, ב, מ”ב ט-י). היו שתי דפנות זו כנגד זו, כיוון שביניהם הסוכה פרוצה ומפולשת, אמרו חכמים שצריך מחיצה ברוחב של מעט יותר מארבעה טפחים לדופן השלישית, ולהעמידה פחות משלושה טפחים סמוך לאחת הדפנות, ונחלקו הפוסקים אם צריך בנוסף לכך לעשות צורת פתח עד סוף אותה דופן (שו”ע תרל, ג). וכתב הרמ”א, שאם יעשה בשלישית דופן ז’ טפחים, בכל אופן הסוכה תהיה כשרה בלא צורך בלבוד וצורת פתח. אמנם אם תהיה בדופן השלישית פרצה של עשר אמות, צריך לעשות לה צורת פתח (מ”ב תרל, יח)].

נאמר בתורה (ויקרא כג, מב): “בסכות תשבו שבעת ימים”. ומכאן למדו חז”ל שבמשך שבעת ימי חג הסוכות יש לאדם לשבת בסוכתו כשם שנוהג הוא לשבת בביתו במשך שאר ימות השנה.

בין פרטי מצוות ישיבה בסוכה ניתן למצוא את החיוב לאכול בסוכה (בלילה הראשון החובה היא מצד האכילה, ואילו בשאר הימים אין חובה לאכול, אך אם אדם רוצה לאכול – חובה שיאכל בסוכה), לישון בסוכה, וכל דבר שרגיל לעשות בביתו – לעשותו בסוכה.

ידוע, שמנהג חב”ד על פי הוראת אדמו”רי חב”ד לדורותיהם, הוא שאינם ישנים בסוכה, וטעמם ונימוקם עמם. אך לשאר העם אין היתר לישון חוץ לסוכה, אם לא בתנאים המובאים בהלכה כדוגמת המצטער שפטור מן הסוכה.

בעניין אדם שמשתמש בסוכה של חבירו מבלי לבקש רשות – יש להבדיל בין מקרה למקרה. להרחבה, ולקריאת פסיקה ההלכה בכל נושא לגופו, עיין בספר ‘מקראי קודש’ פרק ז, סעיפים ד – יב.

בגמרא (סוכה כז, א) נחלקו חכמים. לדעת רבי אליעזר, יש לדמות את דינה של הסוכה לדינו של הלולב, וכשם שבמצוות לולב אין יוצאים ידי חובה בלולב שאול, כל אין יוצאים בסוכה שאולה. ולדעת חכמים, אין לדמות זאת, ויוצאים ידי חובה אף בסוכה שאולה.

להלכה, פסק מרן בשולחן ערוך (תרלז, ב) כדעת חכמים, שיוצאים ידי חובה בסוכה שאולה.

ועל כן, אדם שביקש רשות מחברו להשתמש בסוכתו – יוצא ידי חובתו בישיבתו בה (מקראי קודש ז, ב).

חג הסוכות, ובכללו שמחת תורה, הצטיין במנהגים רבים שנרשמו במשך הדורות.

בספר ‘סוכת ציון’ לרב בן-ציון מוצפי כתב מנהגים רבים, את חלקם ראה שאביו, רבי סלמאן מוצפי זלה”ה, נהג בהם.

על כן, הרוצה להעמיק וללמוד על מנהגים אלו – יעיין בספר זה.

נציין כאן מספר מנהגים שציין בספרו:

– מנהגי סוכות

יכין כסא קטן ומפואר בסוכה במקום גבוה קצת לכבוד שבעה אושפיזין, ויכסהו במפה מפוארת ומרוקמת מכל מיני ציורים לכבוד ולפארת, ואם יכול לעטרו ברימוני כסף ופרחים ושושנים, מה טוב חלקו. ומנהג מור אבי ז”ל להניח על הכסא תנ”ך שלם וכן מחזורים, וכשהמקום היה קטן ציוה להניח שרפרף נאה בגודל שלושה טפחים. (עמוד צב).
המנהג להלדיק בכל לילה נר לכבוד האושפיזין השייך לאותו לילה, ויכול אף האיש להדליק או יתן לאשתו או לאחד מבני ביתו, וידליקו הנר קודם אמירת ‘עולו אושפיסין’. וידליקו נר חשמל כדי להמנע מסכנת שריפה חס ושלום. (עמוד צג).
יזדרז מאד ללכת לטבול במקוה כשר לכבוד החג הקדוש, וזמן הטבילה הוא משעה אחת קודם חצות, כי מאותה שעה יכול לזכות לקבל הארת הנשמה של יום טוב (עמוד קטו).
סגולה להצלחה כל ימי השנה, שקודם ברכת המזון ילמדו כל המסובין בצוותא משניות מסכת סוכהף וכן בספר ‘חמד אלוקים’. (עמוד קעא).

– מנהגי שמחת תורה

פשט המנהג להניח ספר תורה על התיבה, ועומד בסמוך לו אדם ירא שמים ונשוא פנים במשך ההקפות, וכן כתב רבינו החיד”א ז”ל, ומנהג קהל קדוש צפת היה שאדם מהקהל נושא ספר תורה בזרועו ומקיף התיבה עם הספר תורה, וכל העם מקיפים יחד עמו מלפני ומאחריו (עמוד שמט). המנהג הוא להקיף שבע הקפות את התיבה (עמוד שנא).
המנהג הוא לעשות הקפות אחר כל תפילה: לאחר ערבית של חג, לאחר תפילת מוסף של שחרית, במנחה, וכן לאחר ערבית של מוצאי החג (עמוד שנד).
בשעת ההקפות שנוהגים לרקוד ולמחוא כף אל כף, יקפידו להכות ביד ימין על יד שמאל, כדי להכביר מידת החסד על מידת הגבורה. (עמוד שנט).
מנהג ישראל להעלות את כל הילדים יחד לתורה, ופורסים על ראשם טלית, ואחד מהם מברך וקורא בתורה בקול רם. בסיום העליה רב הקהל או החזן מברך אותם בפסוק (בראשית מח, טז): “המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי, אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ”, ומוסיף גם פסוקי ברכת כהנים.

למנהגים נוספים, לקריאת המקורות ולהרחבה – עיין בפנים הספר.

ארעיותה של הסוכה באה לידי ביטוי בעיקר בסכך, שהרי על שמו היא נקראת – ‘סוכה’. ולכן על הסכך לעמוד בשלושה תנאים:

א. שיהיה ממין צומח (ולא ברזל, עפר, פלסטיק וכו’).

ב. שיהיה מנותק ממקור גידולו (ולכן ענפי אילן מטפסים – פסולים).

ג. שלא יעבור עיבוד שיכשיר אותו לקבל טומאה (כל דבר שטרם עבר עיבוד עבור שימוש האדם, ועודנו בצורתו הראשונית – אינו יכול לקבל טומאה, ויש עוד פרטים בזה).

כמו כן יש להקפיד על כך שהסכך לא יהיה מועט מדי, כך שיהיה ‘צילתה מרובה מחמתה’. כלומר, שהצל הנעשה על ידי הסכף צריך להיות רב יותר מהשטח שאינו מוצל על ידי הסכך, אלא מגיע אליו החמה. וצריך שצילתה תהיה מרובה מחמתה בסכך (היינו שבתקרתה הסכך הכשר יהיה מרובה מחללי האויר ומהסכך הפסול גם יחד), אך אין זה מספיק שהצל יהיה מרובה בקרקעיתה (מתוך ספר ‘מקראי קודש’ עמ’ רעג).

בכל מקרה, יש להפנות שאלה כזו עם כל פרטיה אל תלמיד חכם שיפסוק לגופה של שאלה.

כתב בספר ‘פניני הלכה – סוכות’ (ב, ח):

“בדורות האחרונים החלו לייצר ‘סוכות לנצח’, היינו סוכות שמסגרתן מברזל ודפנותיהן מיריעות בד עבה (ברזנט). סוכות אלו מצויות מפני שזול לייצר אותן ולשווקן, קל לבנותן ולפרקן, ונוח לאחסנן. אלא שיש מפוסקי זמננו שפקפקו בכשרותן, מפני שלדעתם דפנות הסוכה צריכות להיות יציבות, וכאשר הרוח מניעה אותם אנה ואנה, הן פסולות.

אמנם להלכה, סוכות אלה כשרות, מפני שכל מה שהזהירו הראשונים הוא, שלא לעשות דפנות מיריעות שאינן מחוברות למטה, וכשהרוח נושבת בהן, הן עולות מעל שלושה טפחים מהקרקע ונפסלות בכך מלשמש דופן. ואף יש חשש שמא הרוח תנתק אותם לגמרי ממקום חיבורן. אבל ב’סוכות לנצח’ אין חשש כזה, שכן היריעות מחוברות היטב מכל צדדיהן. ולכן סוכות אלו כשרות ואפשר לברך על הישיבה בהן. והרוצים להדר, מוסיפים בהן מוטות כדי ליצור דופן על ידי ‘לבוד'”.

בשנת תשמ”ח, הוציא הראשון לציון הרב יצחק יוסף, את ספר ‘ילקוט יוסף’ על הלכות המועדים. המחבר הולך בדרכי פסיקתו של אביו, הרב עובדיה יוסף, ונוספו בו דינים נוספים שאינם נמצאים בספרו של אביו. כעבור שנים (בשנת תשע”ה) יצאה מהדורה מורחבת, הכוללת הלכות רבות שאינן נמצאות בכרך הקודם, והרבה הערות וחקירות בדיני בניית הסוכה. מאוחר יותר הוציא כרך הנוגע בדיני ארבעת המינים.

ניתן למצוא כאן את כל ההלכות בהלכות סוכות מן הילקוט יוסף:

http://www.ateret4u.com/online/f_01355_part_31.html?dyn

מצווה על גבאי בתי הכנסת לבנות סוכה בשטח בית הכנסת, וזאת לשתי סיבות:

(א) חייב כל איש מישראל לקיים את מצוות ישיבה בסוכה. אולם לצערנו, לא כל אחד מקפיד לבנות את הסוכה, כל אחד וסיבותיו האישיות. ובבניית סוכה בשטח בית הכנסת ניתן לזכות את אותם אלו שאין להם סוכה אישית, שיוכלו לכל הפחות לקיים את מצוות אכילת כזית פת של לילה ראשון של סוכות, שכידוע חיובו הוא מן התורה, ולצאת ידי חובתו.

(ב) ישנם שיעורים המתקיימים בבית הכנסת ונוהגים להציע כיבוד לקהל. ועל פי ההלכה, הרוצה לאכול כזית ממאכל שברכתו ‘מזונות’, עליו לאוכלו בסוכה. ועל ידי בניית הסוכה בשטח בית הכנסת, יוכלו משתתפי השיעור לאכול את הכיבוד בסוכה. או לחילופין לקיים את השיעור עם כלל המשתתפים בסוכה.

כך כתב גם בילקוט יוסף (החדש, סימן תרכה, סעיף ט): “יש נוהגים לבנות סוכה בבית הכנסת, ומנהג טוב הוא, ובפרט אם מצוי אורחים שאין להם סוכה, או שיש עמי הארצות שאינם בונים סוכה, וכאשר יבנו סוכה בחצר בית הכנסת יוכלו על כל פנים לאכול בה סעודות קבע, ובכך נציל אותם שלא יבטלו מצות סוכה לגמרי, מצוה רבה לעשות כן”.

שיעור בנושא הלכות סוכות, של הרב מרדכי שמואל אשכנזי, רבו של כפר חב”ד, ניתן למצוא כאן:

http://www.col.org.il/show_news.rtx?fromAdmin=yes&artID=92357

הלכות לחג סוכות ניתן למצוא באתרים הבאים:

רמב”ם להלכות סוכה: http://www.mechon-mamre.org/i/3604.htm

שולחן ערוך להלכות סוכה: https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D (תחת הכותר: ‘הלכות סוכה’).

ילקוט יוסף הלכות סוכה: http://www.ateret4u.com/online/f_01355_part_31.html

פניני הלכה הלכות סוכה: http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA/

פניני הלכה – סוכות. מאת הרב אליעזר מלמד. ההלכות בו מוגשות בצורה בהירה לקורא בן זמנינו. מבוארות בו ההלכות המרכזיות עבור בניית הסוכה, תוך שילוב רעיונות רוחניים לטעמי המצווה.

ניתן למצוא את הספר בשלמותו באתר פניני הלכה:

http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA/

וכמו כן ניתן להוריד את האפליקציה של ‘פניני הלכה’ לנייד.

את הלכות סוכה מהרמב”ם, ניתן למצוא כאן:

http://www.mechon-mamre.org/i/3604.htm

נאמר בתורה (ויקרא כג, מג): ‘למען ידעו דורתיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה’ אלהיכם’.

ונחלקו חכמים בתלמוד (סוכה יא, ב) מה כוונת הפסוק. לדעת רבי אליעזר, הכוונה לענני הכבוד שסככו על ישראל, ולרבי עקיבא הכוונה לסוכות ממש שעשו ישראל בעת צאתם ממצרים.

ופירט בספר פניני הלכה (עמוד 7):

“לדעת רבי עקיבא מצוות הסוכה היא זכר לסוכות שעשו ישראל להגן על עצמם מהשמש והמטר, כדי שנזכור את ימי דלותנו, כשהוציאנו ה’ ממצרים מעבדות לחירת, ונדדנו במדבר ארבעים שנה כשסוכות ארעי משמשות לנו מחסה משמש ומטר, בלא בתים ובלא נחלה. ומתוך כך נודה לה’ שהביאנו אל ארץ טובה ורחבה, לבנות בה בתים ולנטוע בה עצים. ובזכות זיכרון דלותנו בסוכה, ברכת הארץ הטובה לא תגרום לנו להתגאות ולשכוח את ה’, אלא נזכור שהכל בידיו והוא שנתן לנו את הכוח לכבוש את הארץ וליישב אותה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה (רשב”ם ויקרא כג, מג). ועוד יש בזיכרון זה שבח מעלתם של ישראל, שהלכו אחרי ה’ במדבר בארץ לא זרועה (רבנו בחיי שם).

ולדעת רבי אליעזר, מצוות הסוכה היא זכר לנס הגדול שפרש ה’ עלינו את ענני כבודו להגן עלינו ולהנחותינו במדבר, שנאמר (במדבר י, לד): “וַעֲנַן ה’ עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה”. בענני הכבוד היה ביטוי לאהבת ה’ אלינו, שלא רק שסיפק את צרכינו במדבר ארבעים שנה, במן, בשליו ובאר המים, אלא אף השרה שכינתו עלינו, ופרש עלינו את ענני כבודו, לסוכך ולהגן עלינו (רמב”ן ויקרא כג, מג). אמרו חכמים: “שבעה ענני כבוד היו עִם ישראל… ארבעה מארבע רוחות ואחד מלמעלה ואחד מלמטה ואחד שמקדים לפניהם מתקן להם את הדרכים…” (מכילתא דרשב”י שמות יג, כא; ספרי בהעלותך פג). עוד אמרו חכמים, שבזכות שהלכו ישראל אחרי ה’ במדבר בארץ לא זרועה, פרש עליהם את ענני כבודו (זוהר ח”ג קג, ב)”.

סוכה כשירה נמדדת על פי מספר דברים עיקריים.

ראשית, עליה להיות בגדר מבנה ארעי, וזאת על ידי שני תנאים: (א) שתהיה ראויה לדירה. .(ב) שתהיה ארעית.

על כן, די שיהיו בסוכה שתי דפנות, וטפח (למרות שכך הוא הדין בצורה פשוטה, עדיין אין הסוכה כשירה בכל מצב של שתי דפנות וטפח, אלא רק בצורת בנייה מסויימת).

על הסוכה להיות פחות מעשרים אמה, אך יותר מעשר טפחים.

בעניין הסכך, ישנם שלושה תנאים להכשירו: (א) שיהיה ממין צומח. (ב) שיהיה מנותק ממקור גידולו. (ג) שלא יעבור עיבוד שיכשיר אותו לקבל טומאה.

דברים אלו שכתבנו, הינם בצורה כללית מאד. להרחבה נוספת ניתן לעיין בספר ‘פניני הלכה – סוכות’, עמודים 30 – 60.

וכמו כן, באתר ‘פניני הלכה’:

http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA/%D7%91-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94/

במסכת סוכה (כח, ב) מובאת הברייתא הבאה:

“ת”ר כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושותה ומטייל בסוכה מה”מ דת”ר (ויקרא כג, מב) תשבו כעין תדורו מכאן אמרו כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושות’ ומטייל בסוכה ומשנן בסוכה”.

ברייתא זו נפסקה להלכה למעשה בשולחן ערוך (תרלט, א).

נאמר בתורה (ויקרא כג, מב): “בסכות תשבו שבעת ימים”. ומכאן למדו חז”ל שבמשך שבעת ימי חג הסוכות יש לאדם לשבת בסוכתו כשם שנוהג הוא לשבת בביתו במשך שאר ימות השנה.

בין פרטי מצוות ישיבה בסוכה ניתן למצוא את החיוב לאכול בסוכה (בלילה הראשון החובה היא מצד האכילה, ואילו בשאר הימים אין חובה לאכול, אך אם אדם רוצה לאכול – חובה שיאכל בסוכה), לישון בסוכה, וכל דבר שרגיל לעשות בביתו – לעשותו בסוכה.

אולם, זאת יש לדעת – שדברים שרגילים לעשותם בבית והם מגונים – אין לעשותם בסוכה. על כן, אין להביא כלים מטונפים לסוכה, וכן אין לשטוף בה את הכלים; אין להכניס לתוכה עיתונים שאינם עומדים בגדרי ההלכה (עם תמונות שאינן צנועות, לשון הרע וכדומה).

ישנו הבדל הלכתי בין דין הישיבה בסוכה בלילה הראשון של החג, לבין שאר ימי החג. בלילה הראשון של החג המצוה היא ישנו חיוב מן התורה לאכול כזית פת בסוכה (ויש לשים לב שעושים זאת לאחר צאת הכוכבים). ונחלקו הפוסקים לעניין ירידת גשמים בלילה הראשון, האם פטורים מחמת כן ממצוות האכילה. אך בשאר הלילות, כמו גם הימים, של חג הסוכות אין חובה לאכול פת. אולם, החובה היא שאם אדם רוצה לאכול – חובה לאכול בסוכה.

מהי אכילה המחייבת ישיבה בסוכה? לדעת הרב עובדיה יוסף אכילת פת כזית, ואכילת מזונות כביצה – מחוייבים לאכול בסוכה. בדעת האשכנזים ישנן דעות נוספות המחמירות יותר.

בעניין משחקים בסוכה, כתב בספר ‘פניני הלכה’ שישנה מצווה שישחק בסוכה דווקא, כמו שאם היה רוצה לשחק ביום אחר היה עושה זאת בביתו, שהרי יש לראות את הסוכה בימים אלו כאילו היא ביתו.

את הלכות סוכות ראוי ללמוד ולשנן היטב עקב היותן רבות ומסועפות. מומלץ לעיין בספר ‘ילקוט יוסף’ הלכות סוכה, וכמו כן בספר ‘פניני הלכה’, על מנת לעמוד על העקרונות ההלכתיים ופרטי ההלכה הנוגעים לאדם הלומד.

במנהגי החג, מומלץ לעיין בספר ‘סוכת ציון’, מאת הרב בן-ציון מוצפי, המביא מנהגים טובים לחג הסוכות, רוב המנהגים המובאים בספרו מושתתים על ספרי הקבלה כמו גם הנהגות שראה שנהג אביו, רבי סלמאן מוצפי זצ”ל.

רבים מעם ישראל, בעת שהינם עוסקים בבחירת ארבעת המינים לקיום המצווה בחג, חשים מתח מסויים, שכן אולי בחירתם פסולה (הלכתית)?

בתשובה לאותן הרגשות מתח, כתב בספר ‘פניני הלכה’ (סוכות, דיני ארבעת המינים): “חמישה סוגי פסולים ישנם. הראשון: ארבעת המינים צריכים להיות אלו שצוותה התורה ולא מינים אחרים. פרי עץ הדר הוא אתרוג ולא לימון, וגם אתרוג מורכב פסול. ‘ענף עץ עבות’ הוא הדס שעליו משולשים ולא הדס שוטה. כמו כן צריך ליטול ערבה ולא ענף של צפצפה.

הפסול השני: נשתנתה צורתו מדרך ברייתו. כגון לולב שעליו צומחים רק בצד אחד, או הדס וערבה שנשרו רוב עליהם.

השלישי: שאין בו שיעור. שכל שהוא קטן מדי, אינו ראוי להיקרא ‘פרי עץ הדר’ או ‘כפות תמרים’ או ‘ענף עץ עבות’ או ‘ערבי נחל’. כל שלושת הפסולים הללו פסולים כל שבעת הימים.

הרביעי: שאינו הדר, היינו שהמין לא נשתנה כל כך אבל איבד את צורתו הטבעית הנאה, כגון שהתייבש לגמרי. לרוב הפוסקים הנפסל משום הדר פסול רק ביום הראשון (רמב”ם ורמב”ן). ויש אומרים שהוא פסול בכל שבעת הימים (רא”ש).

החמישי: חסר. באתרוג הכוונה שחסר מבשרו; בלולב הכוונה שנחלקה תיומתו. חסרון פוסל רק ביום הראשון שבו המינים צריכים להיות תמימים, אבל בשאר הימים אינו פוסל.

הרי שכדי שאחד מהמינים ייפסל, עליו לעבור שינוי משמעותי. לפיכך, אין מקום למתח המלווה חלק מהעוסקים בבחירת המינים. ואמנם בהלכות הבאות נלמד בהרחבה על פגמים שונים שפוסלים את ארבעת המינים, אולם מדובר במקרים חריגים מאוד. ואף שרוב משמעותי של המינים המצויים בשוק כשרים, נהגו ישראל להדר במצווה ולבחור מינים יפים, שנאמר (שמות טו, ב): “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ”, ודרשו חכמים (שבת קלג, ב): “התנאה לפניו במצוות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה”. אבל אין צורך להיות במתח בשל כך.

נאמר בתורה (ויקרא כג, מב) “בסוכות תשבו שבעת ימים”. ומכאן למדו חכמינו ז”ל שצריך אדם לדור בסוכה כל ימי החג, בין ביום ובין בלילה. לכן, צריך כל אדם לאכול, לשתות, לישון, לדור ולעשות את שאר תשמישיו המכובדים בסוכה.

מלבד עצם בניית הסוכה ישנה מצווה שידור אדם בסוכה בשבעת ימי החג כדרך שהוא דר בביתו, ואמרו חכמים (סוכה כח, ב): “תֵּשְׁבוּ – כעין תדורו”. כלומר, כדרך שאדם רגיל לדור כל השנה בביתו, כך הוא צריך לדור בסוכה עם מיטתו ומצעיו וכלי תשמישו, ומה שאין רגילים לעשות בבית, אין צריך לעשות בסוכה (שו”ע תרלט, א-ב).

הישיבה בסוכה כוללת את החובה לאכול בסוכה, לישון בסוכה, ולשהות בסוכה באופן כללי.

אכילה בסוכה: האוכל סעודת קבע מתבשיל של חמשת מיני דגן, כגון אטריות, חייב בסוכה, ויברך ‘לישב בסוכה’. ואם אינו קובע סעודה עליו, כל שאוכל יותר מכביצה – חייב בסוכה, אבל לא יברך ‘לישב בסוכה’, ובפחות מכן – פטור מן הסוכה. מים, וכן קפה ותה או חלב – אין חיוב בסוכה, אך יש בכך מצווה.

אך יש לדעת, שאם התחיל באכילת קבע, כל מה שיאכל בתוך אותה הסעודה, ואף אם ישתה כוס מים – כולן נכללות תחת סעודה זו, וחובה לאכול ולשתות בסוכה.

שינה בסוכה: בשונה מאכילה שישנן אכילות שמחוייבות בסוכה, וישנן שפטורות מן הסוכה, השינה אינה כן – אלא כל שינה, ואף שינת עראי – מחוייבת בסוכה. בפוסקים הסבירו את הטעם להבדל זה, שבאכילה מועטת אין כל כך חשיבות כי אדם יכול להשאר עדיין רעב, אך שינה, אפילו מועטת, מועילה לאדם להיות ערני וצלול יותר.

אולם אם הוא מצטער, כגון שהוא איסנטיס ובנקל יבוא לידי הצטננות, פטור הוא מן הסוכה.

שהיה בסוכה באופן כללי: כל עסקיו וענייניו של האדם יעשה אותם בסוכה, וכל לימודיו ילמד בסוכה (למעט לימודים שבסוכה יהיה לו פחות יישוב הדעת, שאז עדיף שילמד בביתו). לדברי השל”ה הקדוש (וכך פסק גם בילקוט יוסף) אין לשחק משחקים בסוכה, משום הקדושה הגדולה שיש בה. אולם בפניני הלכה כתב, שלהלכה ודאי שמותר ואף מצווה יש בכך, כי על ידי כך מקיימים את מצוות ישיבה בסוכה.

מלבד עצם בניית הסוכה ישנה מצווה שידור אדם בסוכה בשבעת ימי החג כדרך שהוא דר בביתו, ואמרו חכמים (סוכה כח, ב): “תֵּשְׁבוּ – כעין תדורו”. כלומר, כדרך שאדם רגיל לדור כל השנה בביתו, כך הוא צריך לדור בסוכה עם מיטתו ומצעיו וכלי תשמישו, ומה שאין רגילים לעשות בבית, אין צריך לעשות בסוכה (שו”ע תרלט, א-ב).

הישיבה בסוכה כוללת את החובה לאכול בסוכה, לישון בסוכה, ולשהות בסוכה באופן כללי.

אכילה בסוכה: האוכל סעודת קבע מתבשיל של חמשת מיני דגן, כגון אטריות, חייב בסוכה, ויברך ‘לישב בסוכה’. ואם אינו קובע סעודה עליו, כל שאוכל יותר מכביצה – חייב בסוכה, אבל לא יברך ‘לישב בסוכה’, ובפחות מכן – פטור מן הסוכה. מים, וכן קפה ותה או חלב – אין חיוב בסוכה, אך יש בכך מצווה.

אך יש לדעת, שאם התחיל באכילת קבע, כל מה שיאכל בתוך אותה הסעודה, ואף אם ישתה כוס מים – כולן נכללות תחת סעודה זו, וחובה לאכול ולשתות בסוכה.

שינה בסוכה: בשונה מאכילה שישנן אכילות שמחוייבות בסוכה, וישנן שפטורות מן הסוכה, השינה אינה כן – אלא כל שינה, ואף שינת עראי – מחוייבת בסוכה. בפוסקים הסבירו את הטעם להבדל זה, שבאכילה מועטת אין כל כך חשיבות כי אדם יכול להשאר עדיין רעב, אך שינה, אפילו מועטת, מועילה לאדם להיות ערני וצלול יותר.

אולם אם הוא מצטער, כגון שהוא איסנטיס ובנקל יבוא לידי הצטננות, פטור הוא מן הסוכה.

שהיה בסוכה באופן כללי: כל עסקיו וענייניו של האדם יעשה אותם בסוכה, וכל לימודיו ילמד בסוכה (למעט לימודים שבסוכה יהיה לו פחות יישוב הדעת, שאז עדיף שילמד בביתו). לדברי השל”ה הקדוש (וכך פסק גם בילקוט יוסף) אין לשחק משחקים בסוכה, משום הקדושה הגדולה שיש בה. אולם בפניני הלכה כתב, שלהלכה ודאי שמותר ואף מצווה יש בכך, כי על ידי כך מקיימים את מצוות ישיבה בסוכה.

יש נוהגים שביום האחרון של החג (בהושענא רבה) סמוך לחשכה, כשיוצאים מהסוכה, מנשקים את הסוכה לשם חיבוב מצווה. ויש האומרים אז: “יהי רצון שנזכה לישב בסוכת עורו של לויתן”.

ברכת הישיבה בסוכה היא “ברוך אתה ה’, אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציונו לישב בסוכה”. את הברכה הזו מברכים בכל פעם לפני תחילת ארוחה שיש חובה לאוכלה בסוכה. כמו כן, מברכים אותה בעת הקידוש.

יש לדעת, שהושכח לברך ברכה זו – לא החמיץ את הברכה כלל, אלא כל זמן שנזכר שלא בירכה, והוא עודנו בתוך הסעודה וממשיך לסעוד, אף אם כוונתו היא רק להמשיך לשתות, ואפילו כוס מים אחת – רשאי לברך ברכה זו.

חובה קדושה לאכול דווקא בסוכה. ישנן אכילות שהן בגדר חובה, וישנן שהן בגדר רשות. כמו כן, יש להעיר שנשים פטורות מלאכול בסוכה משום שהן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, היינו מצוות שתלויות בזמן, אך יחד עם זאת גם להן יש מצווה אם יאכלו בסוכה, ויקבלו על כך את שכרן.

האוכל סעודת קבע מתבשיל של חמשת מיני דגן, כגון אטריות, חייב בסוכה, ויברך ‘לישב בסוכה’. ואם אינו קובע סעודה עליו, כל שאוכל יותר מכביצה – חייב בסוכה, אבל לא יברך ‘לישב בסוכה’, ובפחות מכן – פטור מן הסוכה. מים, וכן קפה ותה או חלב – אין חיוב בסוכה, אך יש בכך מצווה.

אך יש לדעת, שאם התחיל באכילת קבע, כל מה שיאכל בתוך אותה הסעודה, ואף אם ישתה כוס מים – כולן נכללות תחת סעודה זו, וחובה לאכול ולשתות בסוכה.

מצוות הסוכה מתחילה ביום ט”ו בתשרי, וכבר באותו לילה מתחילה החובה הראשונה: לאכול כזית פת בסוכה. כמו כן, יש לישון בליל זה בסוכה, וכך במשך כל חג הסוכות.

ביום שמיני עצרת נחלקו. שכן יום שמיני עצרת מצד אחד הוא חג בפני עצמו, אך מאידך קשור קשר הדוק לחג הסוכות. בהיות שמצוות הסוכה נוהגת שבעה ימים בלבד, התעוררה שאלה בנוגע ליום שמיני-עצרת, האם רשאי לשבת בסוכה ביום שמיני-עצרת, או שמא יש בכך איסור ‘בל תוסיף’, שנראה כמוסיף על מצוות התורה לשבת בסוכה שבעה ימים והוא יושב שמונה?

להלכה נפסק (מקראי קודש, עמודים תתמט-תתנ) שהרוצה להמשיך להשתמש ולשהות בסוכה ביום שמיני עצרת, כגון שבאו אליו אורחים רבים לשמחת תורה ואין לו מספיק מקום בביתו, יוריד חלק מהסכך בשיעור של לפחות ארבעה טפחים (כשלושים ושלושה ס”מ, ויש אומרים שהם כשלושים ותשעה ס”מ) על ארבעה טפחים, כך שנעשה היכר שהוא שוהה בזוכה שלא לשם מצוות הסוכה, ואז רשאי לאכול ולישון בסוכה גם ביום שמיני עצרת.

כמו כן, יש לדעת שאיסור ‘בל תוסיף’ הנ”ל קיים דווקא ביום שמיני עצרת, אך לאחר מכן – מותר (רמ”א, סימן תרסו). והטעם שרק בשמיני עצרת אסור, משום שרק הוא סמוך לחג (מ”ב סק”ו).

יש שהיו מפנים הכלים מהסוכה בערוב יום השביעי אף שלא היו צריכים לכלים אלה בבית, וזאת כדי לגלות בכך שכל עשיית הסוכה אינה להנאה אלא משום גזירת הבורא ישתבח שמו.

כתב בספר ‘סוכת ציון’, לרב בן ציון מוצפי שליט”א, בעניין מנהג אביו בקישוט הסוכה (עמוד 24): “תמיד היה משנן כי כפי שישתדל האדם לנאות הסוכה בחג, כך יפארו לו סוכתו בעולם הבא בגן עדן עם הצדיקים. ומנהגו היה לקשר בקישוטים נאים ומפוארים את דפנות הסוכה דווקא, ואילו תקרת הסוכה פנויה היתה מכל נוי מלבד המנורה הסגורה של נרות החג והשבת שהיתה תלויה מתחת לסכך. והנוי היה בעיקרו מפירות נאים כמו אתרוגים, רימונים, חבושים, תפוחים וכדומה, וכנזכר בבריתא…” עיין שם עוד.

חוטים יכולים להוות בעיה עבור סוכה, וגם פתרון.

בעיה – כאשר החוטים נמצאים מעל הסכך, כגון חוטים המשמשים לתליית הכביסה וכדומה.

פתרון – כאשר משתמשים בהם כלבוד.

חוטי תליית כביסה: נחלקו הפוסקים האם מותר לבנות סוכה כאשר מעליה יש חוטי תליית כביסה. להלכה, מותר לבנות סוכה מתחת לחוטי כביסה או חוטי חשמל, שהואיל והחוטים דקים וצילם מועט מאוד, וגם אין מגמתם לעשות צל, אינם פוסלים את הסכך שתחתיהם (פניני הלכה).

לבוד: מותר לעשות דפנות על ידי העמדת מוטות או מתיחת חוטים חזקים במרחק של פחות משלושה טפחים זה מזה, שעל ידי כך חל עליהם דין ‘לבוד’. כלומר, כיוון שיש ביניהם פחות משלושה טפחים (כ-22 ס”מ), הרי שכל השטח שביניהם נחשב מבחינה הלכתית מחובר (מאוחה). ואף שהרוח והשמש נכנסים שם, המוטות או החוטים נחשבים כדופן. ואין זה משנה אם המוטות או החוטים במאונך או מאוזן, כל שיש ביניהם פחות משלושה טפחים, הרי הם לבודים. אלא שיש סוברים שהואיל וזו מחיצה גרועה, היא צריכה להקיף את הסוכה בכל ארבע דפנותיה (מ”א, ופתח כמובן שאינו פוסל). ואם המחיצה עשויה שתי וערב, כדוגמת גדר-רשת שמקיפים בה חצירות, אין זו מחיצה גרועה, ומספיק להקיף בה את הסוכה בשתי דפנות ועוד. ומכל מקום צריך שהסוכה תהיה ראויה לאכילה ושינה בלא צער. (פניני הלכה).

בגמרא נחלקו ר’ אליעזר ור’ יהושע מתי נברא העולם. לדעת ר’ אליעזר בתשרי נברא העולם, ולדעת ר’ יהושע בניסן נברא העולם. להלכה אנו נוהגים כר’ אליעזר שבתשרי נברא העולם, וכפי שאנו אומרים בתפלת מוסף של ראש השנה: “זה היום תחלת מעשיך”.

על כן נהגו העם לשמוח ביום זה, ומאידך לנהוג ביראה יתירה, משום שיום זה הוא יום הדין. נוהגים לאכול מאכלים המסמלים דברים טובים.

כחלק ממצוות ישיבה בסוכה, האוכל בימי חג הסוכות אכילת קבע – צריך לאכול בסוכה, ואילו באכילת ארעי פטור הוא מן הסוכה. ככלל, אכילת קבע היא אכילה חשובה שאדם אוכל כדי לשבוע, ואילו אכילת ארעי אדם אוכל כדי לטעום מאכל טעים או כדי להפיג מעט את רעבונו, אבל לא כדי לשבוע ממש.

כיוון שהדגן הוא עיקר מאכלו של אדם, שממנו עושים לחם, עוגות ותבשילים משביעים כדוגמת פתיתים, איטריות ודייסה, האוכל ממנו שיעור של יותר מנפח ביצה, נחשב כאוכל אכילת קבע, וחובה לאוכלו בסוכה. ואף שאין שבעים לגמרי משיעור זה, מכל מקום כיוון שרגילים לשבוע ממיני דגן, וגם משיעור של יותר מכ’ביצה’ קצת שבעים, הרי זה נחשב כאכילת קבע. אבל אם יאכל כשיעור נפח ביצה בלבד, הרי זו אכילת ארעי שמותר לאוכלה מחוץ לסוכה.

פירות, מים ומיצים, כיוון שאין רגילים לשבוע מהם, אפשר לאוכלם ולשתותם מחוץ לסוכה בלא גבול.

וכן מותר לאכול מעט בשר, דגים וגבינה, מחוץ לסוכה ללא הגבלה (על פי הילקוט יוסף. אולם יש חולקים ואומרים שבכמות גדולה חייב לאכול בסוכה).

לגבי יין ומשקאות חריפים, נחלקו הפוסקים: יש אומרים, שהואיל ואין שבעים מהם, אין חובה לשתות אותם בסוכה (רא”ש, רמ”א). ויש אומרים, שמפני חשיבותו של היין, השותה ממנו שיעור רביעית חייב בסוכה (ריטב”א). ויש מחמירים גם בשאר משקאות חריפים, שאם מתאספים לשתות אותם בחבורה, חייבים בסוכה (או”ז, מ”א). ולדעת הפניני הלכה כך ראוי לנהוג לכתחילה. (מ”ב תרלט, יג, ובאו”ה ‘ויין’). ולדעת הילקוט יוסף (החדש, עמוד תרפז) ניתן להקל בכך אף לכתחילה ולא לשתות בסוכה.

חשוב לציין, שבעת הסעודה, הסעודה על כל מרכיביה בכלל אכילת קבע שחובה לאכול בסוכה, ויש להקפיד שלא לטעום דבר מחוץ לסוכה. לפיכך, היוצא באמצע הסעודה מהסוכה לבית כדי להביא דבר מה לסוכה, לא ישתה בבית מעט מים ולא יטעם דבר, ואף לא ימשיך לבלוע את מה שהתחיל לאכול בסוכה. (התנסח על פי הפניני הלכה, עם הוספות מהילקוט יוסף).

מצוות ישיבה בסוכה הינה מצוות עשה שהזמן גרמה, שהדין הוא שנשים פטורות ממנה (סוכה כח.).

הרב עובדיה יוסף זצוק”ל חיבר ספר המוקדש כולו להלכות סוכות – ‘חזון עובדיה – סוכות’. הספר ממרכז בתוכו את ההלכות השכיחות בדיני סוכה, עם הרבה הערות וציון שיטות הפוסקים עד להלכה למעשה ורבים נוהגים על פי פסקיו.

הרוצה להמשיך להשתמש ולשהות בסוכה ביום שמיני עצרת, כגון שבאו אליו אורחים רבים לשמחת תורה ואין לו מספיק מקום בביתו, יוריד חלק מהסכך בשיעור של לפחות ארבעה טפחים (כשלושים ושלושה ס”מ, ויש אומרים שהם כשלושים ותשעה ס”מ) על ארבעה טפחים, כך שנעשה היכר שהוא שוהה בזוכה שלא לשם מצוות הסוכה, ואז רשאי לאכול ולישון בסוכה גם ביום שמיני עצרת. (מקראי קודש, תתמט-תתנ).

כמו כן, יש לדעת שאיסור ‘בל תוסיף’ הנ”ל קיים דווקא ביום שמיני עצרת, אך לאחר מכן – מותר (רמ”א, סימן תרסו). והטעם שרק בשמיני עצרת אסור, משום שרק הוא סמוך לחג (מ”ב סק”ו).

יש שהיו מפנים הכלים מהסוכה בערוב יום השביעי אף שלא היו צריכים לכלים אלה בבית, וזאת כדי לגלות בכך שכל עשיית הסוכה אינה להנאה אלא משום גזירת הבורא ישתבח שמו.

דופן הסוכה, בשונה מסכך הסוכה, אינו מצריך תנאים מיוחדים מצד חומריו ועיבודו, אלא העיקר הוא שיהיה עמיד בפני רוח מצויה.

רבים מהעם נוהגים לעשות את דפנות הסוכה מבד. ונחלקו הפוסקים לעניין ‘עמיד בפני רוח מצויה’, האם גם כשבד הסוכה זז מעט ברוח מצויה זה פוסל את הדופן, או רק כאשר הוא נע ונד לכל כיוון כ-ג’ טפחים.

על כן, נהגו העם לעשות ‘לבוד’, שדינו כמחיצה בפני עצמה, ועל ידו הדופן כולו מוכשר, גם לדעת הפוסלים את הבד מצד עצמו.

ספרו של הרב אליעזר מלמד, ‘פניני הלכה’ הלכות סוכה, הינו ספר חשוב מאד במדף הספרים היהודי. רוב ככל ההלכות הבסיסיות והחשובות הוקפו בספר, ויחד עם ההלכות שולבו גם רעיונות מחשבתיים שמכניסים תוכן לכל הלכה והלכה.

הספר נמצא גם במהדורה אינטרנטית חינמית, באתר של ‘פניני הלכה’:

http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA/

חג הסוכות הינו חלק מן הרגלים המוזכרים בתורה, ועליו נאמר: ‘ושמחת בחגך’. דהיינו, שישנה מצווה מיוחדת לשמחה דווקא בחג הסוכות, יחד עם זה יש להקפיד שהשמחה תהיה בגבולות ההלכה, כך שלא תתבטל חלילה מצוות הסוכה.

יש להזהר לאכול אך ורק בסוכה, לישון בסוכה, ושהשהייה באופן כללי תהיה אף היא בסוכה, וכפי שיתבאר להלן:

אכילה בסוכה: האוכל סעודת קבע מתבשיל של חמשת מיני דגן, כגון אטריות, חייב בסוכה, ויברך ‘לישב בסוכה’. ואם אינו קובע סעודה עליו, כל שאוכל יותר מכביצה – חייב בסוכה, אבל לא יברך ‘לישב בסוכה’, ובפחות מכן – פטור מן הסוכה. מים, וכן קפה ותה או חלב – אין חיוב בסוכה, אך יש בכך מצווה.

אך יש לדעת, שאם התחיל באכילת קבע, כל מה שיאכל בתוך אותה הסעודה, ואף אם ישתה כוס מים – כולן נכללות תחת סעודה זו, וחובה לאכול ולשתות בסוכה.

שינה בסוכה: בשונה מאכילה שישנן אכילות שמחוייבות בסוכה, וישנן שפטורות מן הסוכה, השינה אינה כן – אלא כל שינה, ואף שינת עראי – מחוייבת בסוכה. בפוסקים הסבירו את הטעם להבדל זה, שבאכילה מועטת אין כל כך חשיבות כי אדם יכול להשאר עדיין רעב, אך שינה, אפילו מועטת, מועילה לאדם להיות ערני וצלול יותר.

אולם אם הוא מצטער, כגון שהוא איסנטיס ובנקל יבוא לידי הצטננות, פטור הוא מן הסוכה.

שהיה בסוכה באופן כללי: כל עסקיו וענייניו של האדם יעשה אותם בסוכה, וכל לימודיו ילמד בסוכה (למעט לימודים שבסוכה יהיה לו פחות יישוב הדעת, שאז עדיף שילמד בביתו). לדברי השל”ה הקדוש (וכך פסק גם בילקוט יוסף) אין לשחק משחקים בסוכה, משום הקדושה הגדולה שיש בה. אולם בפניני הלכה כתב, שלהלכה ודאי שמותר ואף מצווה יש בכך, כי על ידי כך מקיימים את מצוות ישיבה בסוכה.

כחלק ממצוות ישיבה בסוכה, האוכל בימי חג הסוכות אכילת קבע – צריך לאכול בסוכה, ואילו באכילת ארעי פטור הוא מן הסוכה. ככלל, אכילת קבע היא אכילה חשובה שאדם אוכל כדי לשבוע, ואילו אכילת ארעי אדם אוכל כדי לטעום מאכל טעים או כדי להפיג מעט את רעבונו, אבל לא כדי לשבוע ממש.

כיוון שהדגן הוא עיקר מאכלו של אדם, שממנו עושים לחם, עוגות ותבשילים משביעים כדוגמת פתיתים, איטריות ודייסה, האוכל ממנו שיעור של יותר מנפח ביצה, נחשב כאוכל אכילת קבע, וחובה לאוכלו בסוכה. ואף שאין שבעים לגמרי משיעור זה, מכל מקום כיוון שרגילים לשבוע ממיני דגן, וגם משיעור של יותר מכ’ביצה’ קצת שבעים, הרי זה נחשב כאכילת קבע. אבל אם יאכל כשיעור נפח ביצה בלבד, הרי זו אכילת ארעי שמותר לאוכלה מחוץ לסוכה.

פירות, מים ומיצים, כיוון שאין רגילים לשבוע מהם, אפשר לאוכלם ולשתותם מחוץ לסוכה בלא גבול.

וכן מותר לאכול מעט בשר, דגים וגבינה, מחוץ לסוכה ללא הגבלה (על פי הילקוט יוסף. אולם יש חולקים ואומרים שבכמות גדולה חייב לאכול בסוכה).

לגבי יין ומשקאות חריפים, נחלקו הפוסקים: יש אומרים, שהואיל ואין שבעים מהם, אין חובה לשתות אותם בסוכה (רא”ש, רמ”א). ויש אומרים, שמפני חשיבותו של היין, השותה ממנו שיעור רביעית חייב בסוכה (ריטב”א). ויש מחמירים גם בשאר משקאות חריפים, שאם מתאספים לשתות אותם בחבורה, חייבים בסוכה (או”ז, מ”א). ולדעת הפניני הלכה כך ראוי לנהוג לכתחילה. (מ”ב תרלט, יג, ובאו”ה ‘ויין’). ולדעת הילקוט יוסף (החדש, עמוד תרפז) ניתן להקל בכך אף לכתחילה ולא לשתות בסוכה.

חשוב לציין, שבעת הסעודה, הסעודה על כל מרכיביה בכלל אכילת קבע שחובה לאכול בסוכה, ויש להקפיד שלא לטעום דבר מחוץ לסוכה. לפיכך, היוצא באמצע הסעודה מהסוכה לבית כדי להביא דבר מה לסוכה, לא ישתה בבית מעט מים ולא יטעם דבר, ואף לא ימשיך לבלוע את מה שהתחיל לאכול בסוכה. (התנסח על פי הפניני הלכה, עם הוספות מהילקוט יוסף).

דיני סוכה כשרה

דיני הסוכה רבים הם, ובין יתר הדינים שיש לשים את הדעת עליהם הם:

שהסוכה תהיה במקום הראוי לעשותה, ממין הראוי, שתהיינה דפנותיה כראוי הן בגודלן, הן בטיבן והן במספרן. כמו כן צריך שהסכך יהיה כראוי, בטיבו, בגודלו ובכמותו, וכן צריך שהסוכה לא תהא גבוהה יותר מהשיעור, לא נמוכה פחות מהשיעור, ולא קטנה בשטחה מהשיעור, ועוד הלכות רבות.

אשר על כן, מומלץ מאד ללמוד את ההלכות בצורה מסודרת. כמו כן, בכל מקרה של ספק בבניית הסוכה וכשרותה יש להיוועץ עם תלמיד חכם הבקיא בדינים אלו.

מהם הכללים לבניית סוכה כשירה

כללי בניית הסוכה הינם מרובים בפרטיהם, ולהלן נעמוד על מספר עקרונות כלליים, אך כאמור כל מקרה לגופו ועדיף תמיד להיוועץ בתלמיד חכם ולהסביר לו את המציאות המדוברת בסוכתך.

בעניין כשרות הסכך:

מצוות הישיבה בסוכה במשך שבעת ימי חג הסוכות, מצויינת בתורה (ויקרא כג, מב-מג): “בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכות. למען ידעו דרתיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה’ אלקיכם”. וכן נאמר (דברים טז, יג): “חג הסכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך”.

חז”ל למדו (סוכה ב, א) שסוכה כשרה היא דווקא סוכה המוגדרת כ’דירת ארעי’, ושני תנאים צריכים להתקיים בה כדי שתחשב לדירת עראי:

א. שתהיה ראויה לדירה.

ב. שתהיה ארעית.

כך לדוגמא אם גובה חללה של הסוכה פחות מעשרה טפחים (כ-80 סנטימטר), או שהיה רוחב חללה פחות משבעה טפחים (כ-56 סנטימטר) – פסולה, הואיל וזו דירה שאפילו לדירת ארעי אינה יכולה להחשב, או אם הייתה גבוהה מעשרים אמה (כ-9 מטר) – פסולה, הואיל והסוכה צריכה להיות דירת ארעי, ואילו סכך שעומד בגובה כזה חייב שיהיה לו מבנה קבוע כדי להחזיקו. כמו כן, מכיוון שהסוכה צריכה להיות ארעית אין צורך שיהיו לה ארבע דפנות, אלא די שיהיו לה שתי דפנות וטפח.

בעניין כשרות הדפנות:

הדפנות יכולות להיות קבועות לגמרי. אולם יש חשיבות שדפנותיה של הסוכה יהיו יציבות ויעמדו ברוח מצויה, שאם לא יעמדו ברוח מצויה – היא לא תהיה ראויה להקרא אפילו לא דירת ארעי, ופסולה.

אולם יש לדעת, כי ארעיותה של הסוכה באה לידי ביטוי בעיקר בסכך, שהרי על שמו היא נקראת – ‘סוכה’. ולכן על הסכך לעמוד בשלושה תנאים:

א. שיהיה ממין צומח (ולא ברזל, עפר, פלסטיק וכו’).

ב. שיהיה מנותק ממקור גידולו (ולכן ענפי אילן מטפסים – פסולים).

ג. שלא יעבור עיבוד שיכשיר אותו לקבל טומאה (כל דבר שטרם עבר עיבוד עבור שימוש האדם, ועודנו בצורתו הראשונית – אינו יכול לקבל טומאה, ויש עוד פרטים בזה).

ולכן, מחצלת שעשויה מקנים או קש, כשרותה כסכך תלויה ברמת שימושה: אם עשו אותה לשכיבה – אזי היא נעשתה ראויה לקבל טומאה ופסולה לסכך. אך אם נעשתה כדי לסכך בה – אינה ראויה לקבל טומאה, וכשרה.

כתב בספר חמדת ימים: “ואם אפשר להם לקבוע לימודם בתוך הסוכה, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם, כי שרפים עומדים ממעל לו, שבעה אושפיזין עילאין קדישין המלווים את דויד מלכא משיחא… והלימוד שם מעורר הרחמים דילה לכפר כל פשע ולבטל כל גזירות רעות, וגן נהגו רבים מחסידים הראשונים, וגם ימשך תועלת מזה להזהר לבלתי שתות אפילו מים חוץ לסוכה לנזהרים, וגם בלתי נזהרים יתקשו בלילה הזאת בזה”.

וכך כתב בספר ‘סוכת ציון’ לרב מוצפי שליט”א (עמוד רנא): “ראוי ונכון מאוד להשתדל כמה שאפשר להתקין סוכה גדולה בחצר בית הכנסת, ובלילה זה ישבו וילמדו בתוך הסוכה, וראויה מצוה זו שתגן בעד כל ישראל, גם לרבות שאם אדם מהציבור ינמנם או ישן לא יבטל מצות סוכה היקרה, וכן כשאוכלים מיני מזונות או פירות ושתיה יהיו בתוך סוכה, ולא יבטלו מצווה יקרה זו…”.

כחלק מסדרת הספרים הגדולה של הראשון לציון, הרה”ג יצחק יוסף שליט”א, סדרת ה’ילקוט יוסף’, כתב את ‘הלכות המועדים’ שנפוץ במהדורה של שנת תשמ”ח. במהדורה זו קיבץ הרב שליט”א את פסקי ההלכה הנוגעים לכל החגים, החל מחודש אלול והלכותיו וכלה בהלכות תשעה באב.

לאחרונה, בשנת תשע”ד, הדפיס הרב כרך עצמאי הנוגע אך ורק להלכות בניית הסוכה (סימנים תרכ”ה עד תרמ”ד). בכרך זה נוגע הרב בנושאים חשובים ועמוקים בבניית הסוכה, ומלבד עצם ההלכות המופיעות בראש הדף, הוסיף על כל הלכה והלכה הרחבות רבות, הדיונים המרכזיים הנוגעים בעניינה של ההלכה המופיעה בראש הדף, ודעת הפוסקים השונים.

בתחילת הכרך מביא הרב דברי אגדה המושכים את הלב הנוגעים לעניינו של חג הסוכות ומהותו על פי הדרוש.

יש להדגיש שכרך זה עוסק אך ורק בענייני בניית הסוכה. כרך נוסף שהודפס לאחרונה (שנת תשעו) עוסק בהלכות ארבעת המינים בנפרד.

מלבד עצם בניית הסוכה ישנה מצווה שידור אדם בסוכה בשבעת ימי החג כדרך שהוא דר בביתו, ואמרו חכמים (סוכה כח, ב): “תֵּשְׁבוּ – כעין תדורו”. כלומר, כדרך שאדם רגיל לדור כל השנה בביתו, כך הוא צריך לדור בסוכה עם מיטתו ומצעיו וכלי תשמישו, ומה שאין רגילים לעשות בבית, אין צריך לעשות בסוכה (שו”ע תרלט, א-ב).

הישיבה בסוכה כוללת את החובה לאכול בסוכה, לישון בסוכה, ולשהות בסוכה באופן כללי.

אכילה בסוכה: האוכל סעודת קבע מתבשיל של חמשת מיני דגן, כגון אטריות, חייב בסוכה, ויברך ‘לישב בסוכה’. ואם אינו קובע סעודה עליו, כל שאוכל יותר מכביצה – חייב בסוכה, אבל לא יברך ‘לישב בסוכה’, ובפחות מכן – פטור מן הסוכה. מים, וכן קפה ותה או חלב – אין חיוב בסוכה, אך יש בכך מצווה.

אך יש לדעת, שאם התחיל באכילת קבע, כל מה שיאכל בתוך אותה הסעודה, ואף אם ישתה כוס מים – כולן נכללות תחת סעודה זו, וחובה לאכול ולשתות בסוכה.

שינה בסוכה: בשונה מאכילה שישנן אכילות שמחוייבות בסוכה, וישנן שפטורות מן הסוכה, השינה אינה כן – אלא כל שינה, ואף שינת עראי – מחוייבת בסוכה. בפוסקים הסבירו את הטעם להבדל זה, שבאכילה מועטת אין כל כך חשיבות כי אדם יכול להשאר עדיין רעב, אך שינה, אפילו מועטת, מועילה לאדם להיות ערני וצלול יותר.

אולם אם הוא מצטער, כגון שהוא איסנטיס ובנקל יבוא לידי הצטננות, פטור הוא מן הסוכה.

שהיה בסוכה באופן כללי: כל עסקיו וענייניו של האדם יעשה אותם בסוכה, וכל לימודיו ילמד בסוכה (למעט לימודים שבסוכה יהיה לו פחות יישוב הדעת, שאז עדיף שילמד בביתו). לדברי השל”ה הקדוש (וכך פסק גם בילקוט יוסף) אין לשחק משחקים בסוכה, משום הקדושה הגדולה שיש בה. אולם בפניני הלכה כתב, שלהלכה ודאי שמותר ואף מצווה יש בכך, כי על ידי כך מקיימים את מצוות ישיבה בסוכה.

יום שמיני עצרת מצד אחד הוא חג בפני עצמו, אך מאידך קשור קשר הדוק לחג הסוכות. בהיות שמצוות הסוכה נוהגת שבעה ימים בלבד, התעוררה שאלה בנוגע ליום שמיני-עצרת, האם רשאי לשבת בסוכה ביום שמיני-עצרת, או שמא יש בכך איסור ‘בל תוסיף’, שנראה כמוסיף על מצוות התורה לשבת בסוכה שבעה ימים והוא יושב שמונה?

להלכה נפסק (מקראי קודש, עמודים תתמט-תתנ) שהרוצה להמשיך להשתמש ולשהות בסוכה ביום שמיני עצרת, כגון שבאו אליו אורחים רבים לשמחת תורה ואין לו מספיק מקום בביתו, יוריד חלק מהסכך בשיעור של לפחות ארבעה טפחים (כשלושים ושלושה ס”מ, ויש אומרים שהם כשלושים ותשעה ס”מ) על ארבעה טפחים, כך שנעשה היכר שהוא שוהה בזוכה שלא לשם מצוות הסוכה, ואז רשאי לאכול ולישון בסוכה גם ביום שמיני עצרת.

כמו כן, יש לדעת שאיסור ‘בל תוסיף’ הנ”ל קיים דווקא ביום שמיני עצרת, אך לאחר מכן – מותר (רמ”א, סימן תרסו). והטעם שרק בשמיני עצרת אסור, משום שרק הוא סמוך לחג (מ”ב סק”ו).

יש שהיו מפנים הכלים מהסוכה בערוב יום השביעי אף שלא היו צריכים לכלים אלה בבית, וזאת כדי לגלות בכך שכל עשיית הסוכה אינה להנאה אלא משום גזירת הבורא ישתבח שמו.

נושא בניית סוכה במרפסת הבית מורכב מאד, ובהיות שכל מקרה לגופו, ואין דין מרפסת אחת דומה לדין מרפסת אחרת – רצוי מאוד שכל אדם החפץ לבנות את סוכתו במרפסת ביתו יפנה לרב מוסמך בכדי שיתאר לו את המרפסת על מנת שינחה אותו כיצד נכון וכשר לבנות את הסוכה, ובמקרים מסויימים הרב יעדיף להגיע אל ביתו של השואל בכדי לראות את המרפסת ולהבין את המציאות בצורה הטובה ביותר.

העיקרון הכללי שמנחה את עניין בניית הסוכה הוא מידותיה הבסיסיות: לפחות גובה עשרה טפחים (80 ס”מ), ולפחות רוחב שבע טפחים (56 ס”מ). כמו כן, צריך הסכך להיעשות מן הצומח שמנותק ממקור גידולו, ויהיה תחת כיפת השמים.

על כן, במציאות שהמרפסת מכוסה מלמעלה במרפסת אחרת של השכנים הגרים מלמעלה, ניתן יהיה לבנות בה סוכה אך ורק אם יש בה שטח שנמצא תחת כיפת השמים, ולפחות שבעה טפחים.

אולם כאמור, ישנם כללים נוספים המנחים את פוסק ההלכה בנושא המרפסת, ולא כל אדם בקיא בהם, ומה שכתבנו זה הוא רק ‘על קצה המזלג’. על כן יש לפנות לרב, תלמיד חכם ולפרט בפניות את צורת המרפסת המדוברת. כמו כן ניתן לראות באתר ‘פניני הלכה’ את התייחסותו של הרב מלמד שליט”א לנושא זה: http://ph.yhb.org.il/13-02-11/

מנהגים רבים נשתרשו בחג הסוכות, רובם מקורם בספרות הקבלית ובהנהגותיהם של צדיקים ואדמו”רים שונים לאורך התקופות. מנהגים אלו, על אף שיסודם בספרים קדושים שלא כל אדם קובע בהם את לימודו, השתרשו אף אצל היהודים הפשוטים ביותר.

אחד הספרים החשובים שנכתבו בנושא זה, וליקטו בתוכם הרבה מנהגים חשובים המיוסדים על מנהגי חכמי הקבלה, הוא ספר ‘סוכת ציון’, שחיבר הרב בן ציון מוצפי שליט”א.

להלן נציין מספר מנהגים שכתבם הרב שליט”א בספרו, כפי שראה את אביו חכם סלמאן מוצפי זצוק”ל נוהג. נציין, כי לא כל המנהגים שיוזכרו להלן מקורם בספרות הקבלה, אלא גם בספרי השו”ת המיוסדים על הפשט:

לבנות את הסוכה למחרת יום הכיפורים, בשמחה ובהתלהבות.
המדקדקים במצוות נזהרים שלא לחשוב בעניני בניית הסוכה ואופן עשייתה בהיותם במבואות מטונפים ובשירותים (שם, עמוד סה).
יש לקשט את הסוכה ולנאותה היטב. אולם נהג חכם סלמאן מוצפי זצוק”ל שלא לשים קישוטים בסכך אלא רק בדפנות הסוכה, וקישוטי הדפנות היו בעיקר מפירות נאים כמו אתרוגים, רימונים, חבושים, תפוחים וכדומה. כמו כן, היה מעטר את הסוכה בתמונות של גדולי ישראל שנפטרו, אך נזהר שלא לתלות תמונות של צדיקים שעודם בחיים. (עמוד פג)
המנהג לייחד כסא מיוחד עבור האושפיזין, וחכם סלמאן היה לוקח כסא קטן מכוסה במפה מפוארת ומרוקמת מעשה ידיה של אשתו הרבנית ז”ל, ומניחו במקום גבוה ומניח עליו ספר תנ”ך, מחזורים, ספר ‘חמד אלהים’, כל משך שבעת ימי החג. וכשהמקום היה קטן, ציוה להניח שרפרף נאה בגודל שלושה טפחים, והיה אומר: “זה הכסא של שבעה אושפיזין”. וציווה על בני ביתו לנשק את הכסא כי שיושפע עליהם שפע קדוש וטהור משבעה אושפיזין עילאין קדישין, ובצאתו המסוכה ביום הושענא רבה אחר חצות היום כדי להכין צרכי שמיני חג עצרת, ציוה להשאיר הכסא עד מוצאי שמחת תורה, כיון שהאושפיזין נשארין עד ליל שמחת תורה. (עמוד צב).
להדליק בכל לילה נר לכבוד האושפיזין השייך לאותו לילה. וכשיש חשש סכנה לשריפה וכדומה, ידליק נר חשמלי לכבוד האושפיזין.
עבור חלק האושפיזין יש לתת אוכל לעניים אצלו בסוכה, ומי שאינו יכול לעשות כן – ישתדל לשלוח תבשילים למשפחות עניות, ואם גם זאת לא יכול, יתן צדקה לעניים ויאמר בפיו: ‘זה חלק האושפיזין עילאין קדישין’.
מנהגים רבים וטובים מוזכרים בספרו הנ”ל, כמו כן בתחילת הספר ישנו ליקוט ‘מעשה רב’ בו הוא מציין את כל מנהגי אביו זצוק”ל.

יש אומרים שברכת ‘לישב בסוכה’ במילת ‘לישב’ היו”ד נחה והלמ”ד בצירי וכן השי”ן. ומילת ‘בסוכה’ הבי”ת בפתח והסמ”ך דגושה (פמ”ג משב”ז סוס”י תרמג. הובא בכה”ח אות יב). אולם י”א שמילת ‘לישב’ צריך להיות הלמ”ד בחיריק והיו”ד נחה (חז”ע עמוד קעב בהערה).

בכל שבעת ימי הסוכות (כשאין קידוש) שאוכל כביצה פת מברך לישב בסוכה כנזכר לעיל. אולם, נחלקו הראשונים אם יש לברך לישב בסוכה קודם שיברך המוציא או לאחר ברכת המוציא. שלדעת מהר”ם מרוטנבורג (הובא בפסקי ברא”ש לסוכה פ”ד סימן ג) יש לברך לישב בסוכה כבר בכניסתו לסוכה בסמוך לישיבה, קודם שיברך המוציא. כי יש לסמוך הברכה לישיבה כל מה שאפשר. אולם הרא”ש (שם) כתב שהעולם נוהגים לברך ברכת לישב בסוכה אחר ברכת המוציא (קודם הטעימה), כדי שיתחיל בסעודה שעל ידה הוא עיקר החיוב לברכת לישב בסוכה (שהרי מנהגנו שלא מברכים לישב בסוכה אלא על האכילה). ולא הוי הפסק בין ברכת המוציא לטעימה, כיון שצורך סעודה הוא (בית יוסף סימן תרמג). ולמעשה, כתב מרן בש”ע (סימן תרמג ס”ג) בזה”ל: ‘בשאר ימים מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא. ונוהגים לברך על הסוכה אחר המוציא קודם שיטעם’. עכ”ל. ומבואר דס”ל להלכה כדעת מהר”ם אלא שכתב שהעולם נוהגים כמש”כ הרא”ש. וכ”כ הרמ”א שם שכן המנהג. מ”מ למעשה, עיין בכה”ח (שם אות טז) שיש לנהוג כדברי מהר”ם לברך אחר נטילת ידים קודם המוציא. והוסיף עוד, שיש לנהוג כן מחמת שברכת המוציא מברכים אותה בישיבה, ואם ימתין מלברך עד אחר המוציא נמצא שישב קודם ברכת לישב בסוכה, ואין נכון לעשות כן לשיטת הרמב”ם הנ”ל. ושכן פסק הבא”ח (ש”ר פרשת האזינו אות ה) שיש לברך ברכת לישב בסוכה קודם ברכת המוציא. ע”ש. וכ”פ בחז”ע (עמוד קעג) שיש לברך לישב בסוכה בין הנטילה להמוציא בעודנו על עמדו, ואח”כ ישב ויברך המוציא. אלא שכתב שהנוהגים לברך ברכת המוציא אחר ברכת לישב בסוכה, יש להם על מה שיסמוכו. ע”כ.

מי שאוכל פת בסוכה בעמידה אם יברך ברכת הסוכה, הנה לדעת הרא”ש הנ”ל פשוט שיברך, שהרי אין ברכת הסוכה על עצם הישיבה אלא על השהיה בסוכה, ו’ישיבה’ לשון ‘עכבה’ וכנ”ל. אולם, לדעת הרמב”ם שהברכה היא על עצם מעשה הישיבה, נחלקו האחרונים אם יברך לישב בסוכה. דעת הב”ח (סימן תרמג) שלדעת הרמב”ם אין לברך לישב בסוכה אם אינו יושב. וכתב הביכורי יעקב (שם סק”ד) שיש לחוש לדבריו. אולם, הט”ז (ס”ק ב) כתב שגם הרמב”ם מודה לרא”ש שלשון ‘ישיבה’ שבנוסח הברכה הוא לשון ‘עכבה’, אלא משום שאין הקביעות ניכרת אלא ע”י שיושב ממש בסוכה, שמראה שרצונו להתעכב בה, יש לברך לכתחילה קודש שישב, שתהיה הברכה עובר לעשייתה. ולפיכך אם אוכל בעמידה ואינו יושב כלל, גם לרמב”ם יש לברך. ולמעשה, פסק בחז”ע (עמוד קעה) שהאוכל בסוכה בעמידה, יברך לישב בסוכה, וכדעת הט”ז הנ”ל. ע”ש.

בקידוש של ליל החג סדר הקידוש הוא שמברך ברכת היין, ברכת הקידוש, ברכת הסוכה, ואח”כ ברכת שהחיינו (ש”ע סימן תרמג ס”א). וא”א לברך ברכת לישב בסוכה קודם הקידוש, שהרי מתחילה נתקדש היום ואח”כ נתחייב לישב בסוכה (משנ”ב ס”ק א). וכן אין לברך על הסוכה אחר שהחיינו, לפי שברכת שהחיינו חוזרת גם על קידוש היום וגם על הסוכה (ש”ע שם). ומ”מ בדיעבד אם בירך זמן ואח”כ על הסוכה, אינו חוזר לברך שהחיינו, שמה שבירך שהחיינו קודם לכן חוזר גם על הסוכה שאחריו (משנ”ב ס”ק ג. חז”ע עמוד קעד). וכן בדיעבד אם לא בירך שהחיינו בקידוש, יוכל לברך שהחיינו כל שבעה, ואפילו בלא כוס, דזמן אומרו אפילו בשוק (משנ”ב ס”ק ב. חז”ע שם). ומי שלא אכל בסוכה בלילה הראשון של החג מחמת הגשמים, וקידש בביתו ובירך שהחיינו בעת הקידוש, ולמחרת בבוקר היתה הרוחה ומקדש וסועד בסוכה, יש אומרים שיחזור לברך שהחיינו בקידוש לפטור את הסוכה מברכת שהחיינו (רמ”א סימן תרמא). ויש חולקים (ב”ח בתשובה סימן קלב). ודעת הרב חז”ע (עמוד קכה) לחשוש בזה לסב”ל. [אולם, עיין מש”כ בזה במשנ”ב איש מצליח (עמוד 218 הערה 1 שאין לחוש בזה לסב”ל. והוסיפו, דלרווחא דמילתא יכוון בברכת שהחיינו שמברך בביתו שאינו פוטר את הסוכה, ויברך שוב שהחיינו באכילתו בסוכה לכ”ע. ע”ש.]. והרמ”א (סימן תרמג ס”ג) הוסיף שה”ה לקידוש של שבת שיש לברך ברכת שהחיינו בתוך הקידוש לאחר ברכת מקדש השבת. והיינו משום שאז זמן תחילת סעודה (שמקודם אינו רשאי לאכול), ושייך אז לברך ברכת הסוכה (משנ”ב ס”ק ט). וכידוע, ישנם מנהגים חלוקים לגבי ברכת הקידוש בליל שבת ויו”ט אם מקדשים בעמידה או בישיבה, שלדעת הרמ”א (סימן רעא ס”י) טוב יותר לקדש בישיבה (ורק באמירת ‘יום השישי ויכולו השמים’ יש לעמוד). אולם, דעת מרן בב”י (שם) שאפשר לקדש בעמידה. וכן מנהג הספרדים לקדש בעמידה כמנהג רבינו האר”י וכמש”כ הכה”ח (שם אות ס”ב). וכ”כ בשו”ת יחו”ד (ח”ד סימן כו בהערה). והוסיף, שהמנהג כן אף שמוציא אחרים יד”ח קידוש. אולם, לגבי קידוש בסוכות, דעת הרמב”ם (פ”ו מהלכות סוכה הי”ב) שיש לקדש מעומד דוקא. וטעמו, שברכת ‘לישב בסוכה’ חוזרת על הישיבה בסוכה, ולכך אינו יכול לישב ולקדש ואח”כ לברך על הסוכה, לפי שכל המצוות צריך לברך עליהם עובר לעשייתן, לפיכך יש לקדש מעומד ואחר שבירך ברכת ‘לישב בסוכה’ ישב, והוי עובר לעשייתן. ולדבריו, בכל שבעת הימים יש לברך ברכת לישב בסוכה כשעומד על עמדו ואח”כ ישב. אולם, דעת הרא”ש בפסקיו (סוכה פ”ד סימן ג), שאף אם מברך לאחר ישיבתו בסוכה נחשב שבירך ועבר לעשיה, שהמצוה נמשכת כל זמן האכילה וכל זמן ששוהה בתוכה. ומה שאנו מברכים ‘לישב בסוכה’ הוא לשון עכבה כמו ‘וישב העם בקדש’, ולא על עצם מעשה הישיבה. ולמעשה, פסק מרן בש”ע (סימן תרמג ס”ב) כדברי הרמב”ם שיש לקדש מעומד ולברך לישב בסוכה בקידוש ואח”כ לשבת (ויכול לשבת קודם ברכת שהחיינו או אחריה. עיין בבית יוסף שם ובכה”ח אות יג). וע”ע בכה”ח (או ט) שהביא כמה אחרונים שפסקו בזה כדברי הרמב”ם, והגר”א מכללם. והוסיף להביא סיוע לדברי הרמב”ם מדברי הזוה”ק. ע”ש. אולם, הרמ”א כתב שאין מנהגם כן, אלא מקדשים בישיבה ואף ברכת לישב בסוכה מברכים בישיבה וכדעת הרא”ש. והנה, לגבי ברכת הקידוש בליל סוכות ובליל שבת, אין כ”כ נפק”מ בזה למנהג הספרדים, דבכל אופן מנהגנו בזה לקדש בעמידה וכנ”ל, אולם יש בזה נפק”מ לקידוש היום. שמצינו לאחרונים שנחלקו לגבי קידוש היום של יו”ט ושבת, שמברכים רק ברכת בורא פה”ג, אם יש לברך ברכת לישב בסוכה בתוך הקידוש אחר ברכת בורא פה”ג קודם הטעימה, או שיש לברך אחר הקידוש בסמוך לברכת המוציא (ומיירי שסועד סעודת פת בסמוך לקידוש). שדעת הרב כנסת הגדולה (שיורי כנה”ג סימן תרסא בהגהות ב”י) שגם בקידוש היום יש לברך לישב בסוכה בתוך הקידוש, ושכן המנהג. אולם בשו”ת דבר שמואל (אבוהב סימן רטו) כתב לפקפק ע”ד הכנה”ג הנ”ל, ולשיטתו יש לברך לישב בסוכה בשעת ברכת המוציא ולא בקידוש. ולמעשה, המשנ”ב (סימן תרמג ס”ק ט) הביא המחלוקת הנ”ל וכתב דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. אולם, בכה”ח (אות יח) משמע שמסכים לדברי הכנה”ג שגם בקידוש היום יש לברך לישב בסוכה בשעת הקידוש. וכ”פ בחז”ע (עמוד קעב בהערה). אלא שיש להעיר בזה, דהלא מנהגנו בקידוש היום של שבת ויו”ט לברך בישיבה, וכמש”כ הברכ”י (סימן רפט אות ב). ולפ”ז אם נברך ברכת לישב בסוכה בקידוש היום יוצא שאנו מברכים לישב בסוכה אחר ישיבתנו ודלא כהרמב”ם הנ”ל. ואכן, עיין בכה”ח (סימן תרמג אות יט) שהביא בשם הרב יפה ללב, שבחג הסוכות טוב ויפה שיהיה הקידוש בעמידה אפילו בקידוש של יום, כדי לברך ברכת לישב בסוכה בעמידה. ע”ש. אמנם, ע”ע במשנ”ב איש מצליח (עמוד קי הערה 2) שכתבו שמנהג העולם (גם אצל הספרדים) שמקדשים קידוש היום בישיבה ומברכים לישב בסוכה בישיבה, וכדעת הרא”ש. והוסיפו שיש נוהגים שמברכים ברכת הגפן בישיבה, וקודם שמברכים לישב בסוכה עומדים ומברכים ואח”כ יושבים, כדי לחוש קצת לדעת הרמב”ם. ויש שאין מקפידים בזה. ע”ש. [ויש להעיר עוד, שאם מוציא לאחרים יד”ח בברכת הגפן בקידושא רבא, יש לעיין אם נכון לעמוד כדברי היפ”ל הנ”ל, שהרי מבואר בש”ע (סימן ריג ס”א) שהמוציא אחרים יד”ח בברכות הנהנין צריך שישבו בעת הברכה לכתחילה. ע”ש. וצ”ע אי הוי כקידוש הלילה שמנהגנו לקדש בעמידה אף כשמוציא אחרים יד”ח, או”ד שאני הכא שאין בברכה זו כ”א ברכת בורא פרי הגפן לבד. ואכמ”ל]. ויש להוסיף עוד, שאף לשיטת הרמב”ם שצריך לברך ברכת לישב בסוכה בעמידה קודם שישב, מ”מ אם כבר ישב, גם לרמב”ם רשאי לברך ברכת לישב בסוכה, דהרי מצות ישיבה בסוכה היא מצוה מתמשכת וכ”ז שעוסק בה רשאי לברך (וכ”ה ברמב”ם פי”א מהלכות ברכות ה”ה. וכ”כ בחז”ע עמוד קעד בהערה). ולענין הבדלה, מי שמבדיל במוצאי שבת, ומיד לאחר ההבדלה רוצה לסעוד סעודה רביעית ולאכול כביצה פת, כתב בחז”ע (עמוד קמ בהערה) שיש לו לברך ברכת לישב בסוכה קודם ברכת בורא פה”ג של הבדלה. ובדיעבד אם בירך לישב בסוכה אחר ברכת המבדיל בין קודש לחול, יצא, ולא חשיב הפסק. ובעצם דין הבדלה אם צריך להבדיל בסוכה או לאו, כתב בחז”ע (עמוד קלח) שכיון שהשותה יין אינו חייב בסוכה, ממילא רשאי להבדיל בבית הכנסת או בביתו. אולם, במשנ”ב (סימן תרלט ס”ק ל) כתב שהמבדיל בביתו כל השנה, בסוכות יש לו להבדיל בסוכה, שהיא כביתו (אולם גם הוא מודה שאותם אנשים הרגילים להבדיל בבית הכנסת יכולים להבדיל גם בסוכות בבית הכנסת כמש”כ בשער הציון שם אות נז).

הסועד סעודת קבע בסוכה, ואחר שבירך לישב בסוכה והחל בסעודתו שם לב שהגגון שמעל הסוכה סגור, כך שבשעה שבירך לישב בסוכה היתה סוכתו פסולה, כשחוזר ופותח הגגון וממשיך אכילתו צריך לברך שוב לישב בסוכה (משנ”ב סימן תרלט סוס”ק מח. חז”ע עמוד קפח). ומ”מ, מי שבירך לישב בסוכה כשהגגון היה פתוח וסוכתו כשרה, ואח”כ ירדו גשמים וסגר הגגון שמעל הסוכה, וכשפסקו הגשמים פתח בחזרה הגגון ורוצה להמשיך לאכול בסוכה, אין צריך לחזור ולברך לישב בסוכה, כיון שבשעה שבירך מתחילה היתה דעתו על כל הסעודה (חז”ע עמוד קפז).

האוכל סעודתו בסוכה, ולא היה דעתו לאכול שיעור כביצה פת, ולכן לא בירך לישב בסוכה, ושוב נמלך ורוצה לאכול יותר מכביצה, יש לו לברך אז לישב בסוכה, אע”פ שמכאן והלאה לא יאכל שיעור כביצה, שהכל מצטרף לשיעור כביצה (חז”ע עמוד קלג בהערה).

מי ששכח לברך לישב בסוכה עד שהתחיל לאכול, יש אומרים שאפילו אם אכל ובירך כבר ברכת המזון, יכול לברך עדיין לישב בסוכה כל שעדיין יושב בה, שגם הישיבה היא מן המצוה, דמאכילה ואילך הכל קביעות אחד. ומ”מ כל שעדיין לא בירך ברכת המזון יברך לישב בסוכה ויאכל מעט (משנ”ב סימן תרלט ס”ק מח). אולם בחז”ע (עמוד קעח) כתב שכל שבירך ברכת המזון שוב אינו יכול לברך לישב בסוכה על ישיבתו או מאכלו בסוכה. ורק אם עדיין לא בירך ברכת המזון, אף שאינו אוכל פת כ”א פירות לקינוח סעודה או שותה משקה, רשאי לברך לישב בסוכה, שכיון שהוא נמצא בהמשך סעודת קבע ועדיין לא בירך ברכת המזון, רשאי לברך על הסוכה. וכ”נ דעת הכה”ח (אות ק). ומי שנסתפק תו”כ אכילתו אם בירך ברכת לישב בסוכה, אינו חוזר לברך מספק, שסב”ל. ומ”מ טוב שיהרהר בלבו ברכת לישב בסוכה (חז”ע שם). [וע”ע בחז”ע שם שהביא דברי הבא”ח (ש”ר, האזינו אות ה) שהמסופק אם בירך לישב בסוכה, יכול לברך ברכת המזון וליטול ידיו שוב ולברך המוציא ולישב בסוכה, ואין בזה חשש גורם לברכה שאינה צריכה. ע”כ. והעיר ע”ז בחז”ע, דהיינו דוקא לשיטת הב”ח והט”ז דס”ל שצריך לברך על כל סעודה לישב בסוכה אף שלא עשה הפסק גמור, אולם לשיטת הפוסקים דאין לברך על כל סעודה כל שלא עשה הפסק גמור, אין תקנתו של הרב בא”ח מועילה. ולכך אין לעשות כן שעדיין יש לחוש לסב”ל. ע”ש].

הנכנס לסעוד סעודת קבע בסוכה ובירך לישב בסוכה, ופתאום החל לרדת גשם שוטף שיש בו כשיעור שייפסד התבשיל, ובטרם הספיק לאכול פת שיעור אכילת קבע נאלץ לצאת מהסוכה וסיים סעודתו בביתו (כמבואר בש”ע סימן תרלט ס”ה), ברכתו שבירך לישב בסוכה אינה לבטלה, כיון שבשעת ברכתו היתה דעתו לסעוד סעודת קבע בסוכה, ואזלינן בתר כוונתו (חז”ע עמוד קפד, ע”פ דברי הריטב”א בחולין קו:).

מי שבירך לישב בסוכה בשעת האכילה, ותו”כ סעודתו יצא לחוץ, אם יציאתו היתה לזמן קצר כדי לחזור לאלתר לסוכתו, כגון שנכנס לביתו להביא דבר מה לסוכה, או לעשות צרכיו וכיו”ב, אינו צריך לברך שנית ברכת לישב בסוכה, דבכה”ג אין היציאה נחשבת הפסק (משנ”ב סימן תרלט ס”ק מז). ואם יצא תו”כ סעודתו לבית הכנסת להתפלל מנחה או ערבית, אך לא הסיח דעתו מהסעודה, יש אומרים שההליכה נחשבת להפסק וצריך לברך שוב ברכת לישב בסוכה (מג”א, הובא בשער הציון אות צא), והיינו שרוצה לאכול עוד כביצה פת מכאן ואילך (סידור דרך החיים דיני ישיבת הסוכה סעיף יז). אולם, בשער הציון (שם) כתב לפקפק בזה ולחוש לפוסקים שההליכה אינה נחשבת הפסק, ולכך לא יברך משום סב”ל. ומ”מ לכתחילה נכון להימנע ולא לצאת לתפילת מנחה או ערבית תו”כ סעודתו (פס”ת אות יט). אולם, אם יצא יציאה גמורה והסיח דעתו מהאכילה, אף שהיה תו”כ סעודתו, כשחוזר לסעוד צריך לברך שוב ברכת לישב בסוכה (כן מוכח בשער הציון שם, שבזה לכ”ע צריך לברך שוב). ונראה דהיינו דוקא אם רוצה לאכול עתה עוד כביצה פת כנ”ל. ו’יציאה גמורה’ לענין זה היינו כל שיצא והתעכב מחוץ לסוכה לשעה או שתים, או אפילו חזר לאלתר, אלא שבשעה שיצא מן הסוכה היה דעתו לשהות הרבה חוץ לסוכה ושלא לחזור לסוכה לאלתר, שאז אין הברכה שבירך על אכילה ראשונה פוטרת אכילה אחרונה, כיון שהפסיק ביניהם ביציאה גמורה ע”ד שלא לחזור לאלתר (ש”ע הרב סעיף יג). וכל האמור לעיל הוא לענין מי שיצא תו”כ סעודתו, אולם, מי שבירך לישב בסוכה וסעד, ואח”כ בירך ברכת המזון ושוב רוצה לסעוד, עיין בשער הציון (אות פו) שהביא בזה ג’ דעות באחרונים. י”א שעל אכילה שניה צריך לברך בכל אופן, ואפילו לא יצא כלל מהסוכה, כיון דאין דעת האדם בברכתו אלא על סעודה שסועד עתה ולא על סעודה שניה (ב”ח סו”ס תרמג, ט”ז סימן תרלט ס”ק כ). וי”א שאף שאם נשאר בסוכה ולא יצא ממנה אין צריך לברך על אכילה שניה, מ”מ כל שיצא מן הסוכה בין הסעודות, אף שהיתה יציאתו על דעת לחזור לסוכה לאלתר, צריך לברך על אכילה שניה (יעב”ץ וביכורי יעקב). וי”א שגם בזה כל שלא יצא יציאה גמורה בין הסעודות, אינו צריך לברך שוב (גר”ז ודרך החיים). ולמעשה, פסק המשנ”ב כדעה אחרונה, שכל שלא יצא יציאה גמורה בין הסעודות אינו צריך לברך שוב לישב בסוכה. ולכן, מי שיושב כל היום בסוכה וישן בלילה בסוכה ומתפלל שם ואינו יוצא לשום עסק רק על דעת לחזור מיד, אין צריך לברך רק בשעת אכילה ראשונה ואח”כ אינו מברך שוב (משנ”ב ס”ק מז). וכן פסק בכה”ח (אות צה), לחשוש בזה לסב”ל. והוסיף, שאם יש אחר עמו, יפטרנו בברכת לישב בסוכה, ואם לאו, יהרהר הברכה בלבו. וכן נראה דעת הרב חז”ע לחשוש בזה לסב”ל (עמוד קפב. ע”ש). ומ”מ עיין בשער הציון (אות צא) שכתב שאם יצא בין הסעודות להתפלל בבית הכנסת, יש לברך שוב לישב בסוכה על אכילה שניה, כי יש לצרף לשיטת הט”ז והיעב”ץ הנ”ל, את שיטת המג”א המוזכרת לעיל שההליכה נחשבת להפסק. ע”ש. [אולם, ע”ע בחז”ע (עמוד קמ בהערה) דמשמע דס”ל דגם בין הסעודות אם יצא להתפלל ערבית צריך לעשות כוונה נגדית בשעת הברכה על אכילה ראשונה שלא לפטור אכילה שניה, ואז יוכל לברך שוב. ונראה דלא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה כדברי השער הציון הנ”ל. וצ”ע.] וע”ע בכף החיים (אות צה) שכתב שטוב לכוון בעת ברכת לישב בסוכה בפירוש, שהוא פוטר בברכה זו של הסוכה רק עד סעודה אחרת, ואז יוכל לברך שוב על סעודה שניה לכ”ע. [מיהו, עיין במשנ”ב איש מצליח עמוד קו הערה 3 שהעירו על דבריו של הכה”ח וכתבו שגם באופן זה יש לחוש לסב”ל. ע”ש]. ומי שאכל בסוכתו ובירך לישב בסוכה, ותו”כ סעודתו נכנס לסוכת חברו ורוצה להמשיך סעודתו שם, י”א שההליכה נחשבת הפסק וצריך לברך שוב לישב בסוכה בסוכת חברו, ואפילו אם היתה דעתו בשעת הברכה לילך לסוכת חברו (מג”א, הובא במשנ”ב ס”ק מח. וכ”ד ש”ע הרב סי”ד, א”ר סקי”ח, ועוד). והיינו שאוכל בסוכת חברו יותר מכביצה פת (דרך החיים סעיף יז). אולם, י”א שאין ההליכה נחשבת הפסק, וכל שלא הסיח דעתו מהאכילה אין צריך לברך שנית בסוכת חברו, ואפילו אם לא כיוון בשעת הברכה לצאת לסוכת חברו תו”כ אכילתו (לבושי שרד, הובא במשנ”ב שם, בית מאיר הובא בשער הציון אות צד). וכ”פ המשנ”ב כדעה אחרונה, לחוש לסב”ל (משנ”ב שם). ומ”מ כיון שיש דעות בענין זה אין כדאי לצאת באמצע סעודה לסוכת חברו (שער הציון שם. וע”ע בפס”ת סימן תרלט הערה 82).

יש הסוברים, שהנכנס לסוכת חברו אף שאינו אוכל שם, צריך לברך ברכת לישב בסוכה (חיי אדם, הובא בשער הציון סימן תרלט אות צג). וטעמו (כפי שביאר השעה”צ שם), דדוקא בסוכתו שדרך לקבוע שם סעודתו נהגו שלא לברך לישב בסוכה כי אם על האכילה, אך בסוכת חברו שאין דרך לקבוע שם סעודתו, לכ”ע כל אימת שנכנס שם חייב לברך. ומ”מ היינו דוקא כשנכנס לשם ורוצה לישב שם, אך אם נכנס רק לגבות חובו וכיו”ב ואין נ”מ אצלו אם הוא סוכה או בית או חוץ, בזה לכ”ע אין לברך לישב בסוכה, דלא עדיף ממתעסק בעלמא. אולם, עיין בחז”ע (עמוד קעז) שסובר שגם הנכנס לסוכת חברו לישב שם, אינו רשאי לברך לישב בסוכה אא”כ אוכל אכילת קבע.

יש הסוברים, שהמתענה בסוכות, או שאין מתכוון לאכול פת או מזונות באותו היום כלל, אז לכ”ע כל שיצא יציאה גמורה מהסוכה, צריך לברך לישב בסוכה כשחוזר לסוכה. דדוקא כשאוכל פת ס”ל לר”ת שמברך על עיקר חיוב הסוכה ופוטר כל הדברים הטפלים, אבל כשאינו אוכל לא שייך זה (ט”ז סימן תרלט סוס”ק כ). וכ”פ המשנ”ב (ס”ק מח). והוסיף בשם הח”א דה”ה למי כשיצא יציאה גמורה לאחר אכילה וחוזר ונכנס לסוכה ולא יאכל עד הערב וקודם אכילת הערב יצטרך עוד פעם לצאת לבית הכנסת, דבזה ג”כ לכ”ע צריך לברך. אולם, המאמ”ר (ס”ק ח) כתב להעיר על עיקר דברי הט”ז הנ”ל, וכתב דלפי מה שנהגו כר”ת (שלא מברכים כ”א בשעת אכילה) יש לחוש בזה לברכה לבטלה. וכ”פ הכה”ח (אות צז) שמי שאינו אוכל פת באותו היום יש לו לשמוע ברכת הסוכה מאחר ויתכוון לצאת, או שיהרהר הברכה בלבו. אך אין לו לברך בעצמו.

אין כל אכילה שאדם אוכל חייבת להיות בסוכה, ולפיכך, רק אכילה המחייבת ישיבה בסוכה יש לברך עליה ברכת לישב בסוכה (וגם זה אינו בכל אופן כפי שיבואר להלן). ואכילה הטעונה ברכת ‘לישב בסוכה’, אם אוכל פת, כל שאוכל יותר מכביצה פת, צריך לברך לישב בסוכה דחשיב אכילת קבע. ואם אוכל כביצה או פחות, מותר לאכול מחוץ לסוכה, ואף אם אוכל בסוכה לא יברך לישב בסוכה (ש”ע סימן תרלט ס”ב. חז”ע עמוד קלב). חוץ מלילה הראשון של סוכות שכל שאוכל כזית פת צריך לברך לישב בסוכה, אלא א”כ אוכל אחר חצות הלילה (כגון שירדו גשמים בתחילת הלילה ופסקו רק אחר חצות) שאז אין לברך לישב בסוכה אא”כ אוכל כביצה (משנ”ב סימן תרלט ס”ק כו. חז”ע עמוד קי). ויש הסוברים, שבשבת ויו”ט אף אכילת עראי נחשבת לאכילת קבע, ולפיכך אפילו אם אוכל רק כזית פת חייב בסוכה (שבלי הלקט סימן שדמ). וי”א שגם בשבת רק כשאוכל מעל כביצה פת חייב בסוכה (שו”ת מהרי”ק שורש קעח). וכן עיקר (משנ”ב סימן תרלט ס”ק יט. חז”ע עמוד קמא). ומה שאמרנו שכל שאינו אוכל יותר מכביצה פת אינו מברך לישב בסוכה ופטור מן הסוכה, היינו אפילו אם אוכל שאר מאכלים עם הפת, וביחד יש שיעור של יותר מכביצה, מ”מ אין שאר האוכלים מצטרפים לפת ואינו מברך לישב בסוכה אא”כ אוכל יותר מכביצה מהפת עצמו (חז”ע עמוד קלד). ואם אוכל פת הבאה בכסנין או שאר תבשיל מחמשת מיני דגן, יש אומרים שכל שאוכל מעל כביצה צריך לברך ברכת לישב בסוכה, כדין הפת (גנת ורדים חאו”ח כלל ד סימן ו. מאמ”ר סימן תרלט סוס”ק ג). אולם יש אומרים שאף שאסור לאכול כביצה ממיני מזונות מחוץ לסוכה, אין לברך לישב בסוכה אא”כ אוכל שיעור קביעות סעודה (הרב חיד”א בשו”ת חיים שאל סימן עא). וכ”פ בחז”ע (עמוד קלד). ומ”מ כתב בחז”ע (שם) שלענין ברכת לישב בסוכה די שיאכל ממיני מזונות שיעור של ג’ ביצים (162 גרם) כדי לברך לישב בסוכה שהוא שיעור קביעות לדעת מרן הש”ע (סימן שסח ס”ג), ויש לנו ס”ס לברך, דשמא ג’ ביצים הוי שיעור קביעות סעודה, ושמא כדעת הגו”ר הנ”ל שכל שאוכל יותר מכביצה מזונות מברך לישב בסוכה). והוסיף עוד (עמוד קלו), שאף בתבשיל של אטריות וכדו’ שלא שייך בהם קביעות סעודה לענין ברכת המוציא, יש לברך עליהם ברכת לישב בסוכה אם אוכל מהם כשיעור ג’ ביצים. ויש הסוברים, שבשבת ויו”ט אף שאינו קובע סעודה על מיני מזונות רק אוכל מהם בקידושא רבא כדי לצאת יד”ח קידוש במקום סעודה (ואינו סועד אח”כ מיד סעודה בפת, אלא יוצא חוץ לסוכה לקבל פני רבו וכדו’, ונמשך כמה שעות עד הסעודה), לכ”ע יכול לברך לישב בסוכה, דכיון שאוכלם בתורת סעודה הצריכה לקידוש, נחשב הדבר לאכילת קבע ומברך על הסוכה (שערי תשובה סימן תרלט ס”ק ה. והביאו המשנ”ב שם ס”ק טז). אולם יש חולקים גם באופן זה שאין לברך לישב בסוכה אא”כ אוכל ממיני המזונות שיעור קביעות סעודה כנ”ל (כה”ח אות לג. והוסיף, שבמקומות שנהגו כהשערי תשובה אין למחות בידם, דבמקום מנהג ל”א סב”ל). ושאר מאכלים כגון בשר ודגים ואורז ופירות, וכן כל המשקים, לרבות יין, מעיקר הדין מותר לאוכלם ולשתותם מחוץ לסוכה, שנחשבים לאכילת עראי (ש”ע סימן תרלט ס”ב. חז”ע עמוד קלז-קלח). ולפיכך, גם האוכל מהם בתוך הסוכה לא יברך לישב בסוכה (חז”ע כמוד קמ). ויש מחמירים שאם שותה יין דרך קבע צריך לשתותו בסוכה (ב”ח שם ס”ד. א”ר ס”ק יג. וע”ע בבה”ל שם ד”ה ‘ויין’). ויש שכתבו שראוי ונכון להחמיר גם בשאר משקים שרגילים לקבוע עליהם (כגון משקים משכרים וכיו”ב), שאם שותה אותם דרך קבע צריך לשתותם בסוכה (מג”א שם ס”ק ה). ויש מחמירים גם לענין בשר ודגים שאם אוכלם דרך קבע יש להחמיר ולאוכלם בסוכה (משנ”ב שם ס”ק טו שכן הסכמת האחרונים). אך בפירות, אף שאוכלם דרך קבע, הסכמת האחרונים להקל (שער הציון שם אות לח. דלא כחיי אדם). והמחמיר שלא לשתות אפילו מים (וכ”ש שאר דברים) חוץ לסוכה, הרי זה משובח (ש”ע שם). ומ”מ אין לברך ‘לישב בסוכה’ אלא באופנים המוזכרים לעיל. וכל זה כשאינו נמצא תוך סעודת קבע, אך הנמצא בתוך סעודת קבע של פת, אין לו לאכול מחוץ לסוכה שום דבר, ואפילו לשתות מים. ואף אוכלים הנמצאים בפיו, לא יצא עמהם מחוץ לסוכה כשעודם בפיו, אלא יבלעם בסוכה (חז”ע עמוד קמה. וע”ע בשער הציון סימן תרלט אות כט).

כתב מרן בש”ע (סימן תרלט ס”ח) שנהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה. ע”כ. וביאר המשנ”ב (ס”ק מו), שאף שמדינא דגמרא לדעת רוב הראשונים (תוספות סוכה דף מה: ד”ה ‘אחד’, רי”ף דף כב. בדפי הרי”ף, רא”ש פ”ד סימן ג, רמב”ם פ”ו מהלכות סוכה הי”ב, ועוד) יש לברך כשנכנס לסוכה על כל כניסה, כל שיצא ממנה לעסוק בענייניו והסיח דעתו, ואפילו מאה פעמים ביום (וכן מנהג בני תימן. וכ”ד הגר”א למעשה. עיין במעשה רב סימן ריב). מ”מ, מנהג העולם כדעת הפוסקים (רבינו תם, הובא ברא”ש שם) שלא מברכים ‘לישב בסוכה’ אלא בשעת אכילה, ואפילו אם יושבים בסוכה קודם האכילה, אינם מברכים על ישיבה זו. דסבירא להו שהברכה שמברכים אח”כ על האכילה, היא פוטרת הכל, שהיא העיקר, והיא פוטרת השינה והטיול והלימוד, שכולם טפלים לה. ומ”מ סיים המשנ”ב בשם האחרונים, שנכון הדבר לצאת גם לדעת הראשונים שיש לברך על כל ישיבה, וע”כ תכף בבואו מבית הכנסת יברך על דבר מאכל הטעון ברכת ‘לישב בסוכה’, ויפטור בזה את ישיבתו (כגון הנכנס לסוכתו בבוקר ומתכוון לשבת בסוכה עד הצהרים ורק אז לסעוד, טוב שיאכל דבר מה המחייב ברכת לישב בסוכה קודם ישיבתו בבוקר).

כתב בש”ע (סימן תרמ ס”ט) ששומרי העיר ביום, פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה. והשומרים בלילה, פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום. והיינו משום שצריכים ללכת ולסבוב סביב העיר שלא יבואו גנבים וכדו’, ולכך אינם יכולים לקבוע סוכה במקום מסויים (משנ”ב ס”ק ט). ועפ”ז כתב בחז”ע (עמוד קצו) שאנשי משטרה המופקדים על בטחון תושבי העיר ושמירתם, וכן חיילים העוסקים בשמירה ביום ובלילה, או היוצאים למארבים, פטורים מן הסוכה ביום ובלילה. והדר בסביבה חילונית וחושש שאם יעשה סוכתו קבע באכילה ושינה, יפרצו גנבים לביתו, כי ידעו שיש לו מקום קבוע שישן שם, פטור משינה בסוכה. ודמי למש”כ בש”ע (שם ס”י) ששומרי גינות ופרדסים פטורים מן הסוכה בין ביום ובין בלילה, שאם יעשה השומר סוכה, ידע הגנב שיש לשומר מקום קבוע ויבוא ויגנוב ממקום אחר (פס”ת סימן תרמ אות יג. חז”ע שם). וכן מי שעושה סוכה במקום שאינו בטוח לישון בו, כגון שמתיירא מפני לסטים וכדו’ שיזיקוהו בגופו, פטור משינה בסוכה זו (עיין ברמ”א סימן תרמ ס”ד). ודעת הרמ”א (שם) שהעושה סוכתו במקום שאינה ראויה לשינה כגון במקום שמצויים לסטים כנ”ל, אינו יוצא בה יד”ח אף לענין אכילה. אולם, עיין במשנ”ב (שם ס”ק כ) שהביא בשם תשובת החכם צבי (סימן צד) שחולק על הרמ”א וס”ל דאף שלכתחילה אין לעשות הסוכה במקום שאינו ראוי לשינה, מ”מ אם עשאה שם (או בשעת הדחק שאינו יכול לעשות סוכה בענין אחר), יוצא בה יד”ח לענין אכילה, שלענין אכילה אינו נחשב כמצטער. ע”ש. ובחז”ע (עמוד קצז בהערה) כתב שהמיקל כהחכם צבי י”ל על שיסמוך. ומ”מ אם אפשר לעשות הסוכה במקום בטוח בודאי שטוב יותר. ע”ש. ומי שצריך לישון לבד בסוכה, אין לחוש בזה לסכנה, ששומר מצוה לא ידע דבר רע (הגר”א במעשה רב סימן ריד, הובא בחז”ע עמוד קצד בהערה). ומ”מ במקום דשכיח היזקא כנ”ל, אין לסמוך על הנס (פס”ת סימן תרלט אות ה).

מי שאשתו חלשה, ויש להם ילדים קטנים שמתעוררים בלילה ובוכים, וצריך לקום ולטפל בהם, ונבצר ממנו לדעת מתי לקום אליהם אם יישן בסוכה, מותר לו לישון בבית לצורך הטיפול בילדים (פס”ת סימן תרמ אות ג. חז”ע עמוד ר) . ומי שרוצה לישון בסוכה אך אביו ירא פן יצטנן מהקור ופוקד עליו שיישן בביתו, יש לו להיכנס ולישון בביתו, דאף בשאר ימות השנה היה שומע לאביו בכה”ג, ותשבו כעין תדורו אמר רחמנא (שו”ת התעוררות תשובה ח”ג סו”ס תכח, הובא בחז”ע עמוד קנד בהערה). ומי שהזמינוהו הוריו שיבוא לבקרם בסוכות ואין להם סוכה, ואף אין באפשרותו לעשות שם סוכה, דעת הגר”נ קרליץ (הלכתא מבי דינא סוכות עמוד נא) שהוא פטור מן הסוכה מדין עוסק במצוה. ומי שיש צפיפות בסוכתו ואין לו מקום לשהות בה, כגון שבאו אורחים לסוכת אביו ושוהים שם זמן רב ואי אפשר לבקש מהם לצאת מהסוכה, ואין לו בנקל להשיג סוכה אחרת, ורוצה לאכול או לישון באותו זמן, יש מי שכתב לפטרו מן הסוכה, דלא גרע מצטער כזה ממצטער מחמת יתושים או מחמת הקור וכדו’ (הגרש”ז אויערבך בהליכות שלמה מועדים פ”ט סעיף יט). וכן המצטער מחמת איזה ביזיון שיגרם לו אם יכנס לסוכה, כגון שנמצא שם שונאו או בעל חובו, או שחולה הוא ואכילתו משונה, ויש אנשים בסוכה, ומתבייש שלא יראוהו בני אדם, פטור מן הסוכה (פסקי תשובות סימן תרמ אות ד). אולם, אם הקושי אינו מחמת הישיבה עצמה בסוכה, אלא שאם ישב ויישן בסוכה יש אנשים המלעיגים עליו על עצם ישיבתו בסוכה (וכמו שמצוי לפעמים אצל בעלי תשובה), הורה הגרש”ז אויערבך שודאי שאין צער זה פוטר מן הסוכה, אלא אדרבה עליו להתחזק ואל יבוש מפני המלעיגים עליו ולא יכנע ללעגם שהרי מקיים מצות הבורא (הליכות שלמה שם, ארחות הלכה הערה 127).

מי שנוסע בדרך (ואין לו פטור של הולכי דרכים הנ”ל), או שנמצא בבית הכנסת בשיעור וכדו’, יש אומרים שצריך לעשות כל טצדקי שלא ירדם מחוץ לסוכה (שאפילו שנת עראי אסורה חוץ לסוכה כדאיתא בש”ע סימן תרלט ס”ב), ואפילו אם רגיל לעשות כן בשאר הימים. ויניח שומר שישמרנו מזה (זמן שמחתנו פ”א אות א בשם הגרי”ש אלישיב). אולם, יש הסוברים, שהנמצא בבית הכנסת או באוטובוס רשאי להירדם שם כדרכו, אפילו שאינו נחשב כ’הולכי דרכים’ שהרי הטעם של תשבו כעין תדורו שייך גם בזה ודמי להולכי דרכים, שהרי נמצא וקבוע במקום שאינו קשור לביתו (חוט שני סוכות פי”א ס”ק ד. שו”ת משנה הלכות מה”ת ח”ה סימן קצד). ומ”מ, ידוע שאנשי מעשה נהגו סלסול בעצמם שלא להירדם חוץ לסוכה בשום אופן (פסקי תשובות סימן תרלט אות ו). ומי שנרדם לאונסו חוץ לסוכה, יש אומרים שצריך להעירו שיכנס לישון בסוכה (בן איש חי ש”ר פרשת האזינו ה”ח). וי”א שאין צריך להעירו, כי הישן אינו בר חיובא וכל האיסור לישון חוץ לסוכה הוא רק כשהולך לישון ולא אחרי שנרדם כבר (הגרש”ז אויערבך הוב”ד בשלמי מועד עמוד קיג). ובחז”ע (עמוד רא) כתב שהרואה את חבירו שנרדם לאונסו חוץ לסוכה ‘טוב’ להקיצו ולעוררו בנחת שילך לישון בסוכה, ובפרט אם ידוע לנו שהוא מקפיד על השינה בסוכה, שקרוב לודאי ישמח על זה שעוררהו כדי שלא ימשיך לישון חוץ לסוכה.

הולכי דרכים ביום, פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה. הולכי דרכים בלילה, פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום (סוכה כו: ש”ע סימן תרמ ס”ח). והיינו, שבשעת הילוכם אינם צריכים להמתין מלאכול עד שיגיעו לסוכה, ורק אם יזדמן לפניהם סוכה בנויה בעת האוכל בלא טורח, ישבו בה. אולם בלילה שהגיעו למקום חנייתם ולנים במקום יישוב, צריכים להשתדל ולמצוא סוכה במקום יישובם שיישבו בה. ואם אין במקום חנותם סוכה בנויה (כגון שחנו ביישוב של גוים), יכולים לאכול וללון באותו מקום בלי סוכה, ואינם מחוייבים לעשות סוכה (משנ”ב ס”ק מ-מג, כשיטת הלבוש. וע”ש בביאור הלכה ד”ה ‘הולכי דרכים’ שהביא שיטת המג”א בדין הולכי דרכים, אך אינו מסכים לדבריו). וטעם הפטור של הולכי דרכים מן הסוכה בשעת הילוכם, הוא משום תשבו כעין תדורו, וכשם שבשאר השנה אינו נמנע מלנסוע לאיזה ענין ומניח את ביתו, כן הדין בסוכה שאינו צריך להימנע מנסיעתו אף שמניח סוכתו (משנ”ב ס”ק לט). ויש הסוברים, שפטור זה של ‘הולכי דרכים’ לא נאמר אלא ביוצאים לצורך סחורה ופרנסה (באופן המותר בחול המועד), שיציאתם היא נצרכת. אך אם יוצאים מהסוכה לטיול וכדו’, אינם נפטרים עי”ז מסוכה, כיון שאין יציאתם נצרכת, וחייבים לאכול ולישון בסוכה (שו”ת אגרות משה או”ח ח”ג סימן צג. וכ”ד הגרש”ז אויערבך הו”ד בספר שלמי מועד עמוד קיב. וכ”פ בחז”ע עמוד קסו). וגם לשיטה זו, יש הסוברים שאם נמצא בחו”ל ויש מקום מיוחד שרגילים אנשים ללכת ולראותו, ואם לא יראהו עתה שוב לא יוכל לראותו אחר המועד, כי חוזר למקומו, ורוצה לצאת ולראותו בימי חול המועד, אינו נחשב כסתם טיול ולכן פטור מן הסוכה (אגרות משה אהע”ז ח”ד סימן לב אות ח). אולם, יש הסוברים שגם היוצאים לטיול פטורים מן הסוכה מדין תשבו כעין תדורו, ואינם נחשבים שמפקיעים עצמם ממצות סוכה (פסקי שמועות סוכות עמוד קלב בשם הגרי”ש אלישיב והגרח”פ שיינברג. שו”ת אז נדברו חלק יא סימן לד. ספר חוט שני סוכות פי”ב ס”ק ט. שו”ת יחיל מדבר ח”ב סימן כז). אמנם, הוסיף בספר חוט שני (שם) שאף שהיוצאים לטיול פטורים מן הסוכה, מ”מ שטות היא לאבד מצוה יקרה בשביל טיול. ע”כ. ומ”מ נראה שגם לשיטה זו, היוצאים לשהות חוץ לביתם למספר ימים, כגון שהולכים לבית מלון וכדו’, פשוט שאינם פטורים מסוכה, וצריכים לטרוח ולבנות סוכה במקום יישובם, כיון שהמלון הוא כביתם עתה (ע”פ דברי המשנ”ב סימן תרמ ס”ק מה). ויש שכתבו עוד, שכל פטור זה של ‘הולכי דרכים’ לא נאמר אלא באדם שיוצא מחוץ לעיר, אך כל שנמצא בעירו אינו בגדר הולכי דרכים וחייב בסוכה (זמן שמחתנו פרק ב הערה טז בשם הגרש”ז אויערבך והגרי”ש אלישיב). ובעל חנות, אף שרגיל בשאר ימות השנה לאכול בחנותו חוץ לביתו, מ”מ בסוכות חייב לאכול בסוכה. ואפילו אם דירתו מחוץ לעיר וחנותו בעיר, חייב לעשות שם סוכה שיאכל בה בעת שיצטרך (משנ”ב סימן תרמ ס”ק מו). והיינו משום שחנותו נחשבת כביתו מחמת קביעותו בה, ולפיכך צריך לעשות בה סוכה כשם שעושה בביתו (חוט שני סוכות פי”ב ס”ק י). ומכאן יש ללמוד שה”ה לפועלים שעובדים במפעל וכדו’, ורגילים לאכול ארוחת צהרים בחדר האוכל שבמפעל, שחייבים לאכול בסוכה בימי החג, כיון שדבר זה הוא קבוע אצלם והוי כביתם (שו”ת תפילה למשה ח”ב סימן מב).

כתב הש”ע (סימן תרלט ס”ד) שהמתפלל, רצה מתפלל בסוכה או מחוץ לסוכה. ע”כ. דהיינו, שבאיזה מקום שיש לו מנוחה יותר להתפלל בכוונה, שם יתפלל (משנ”ב ס”ק ל). אולם, מי שיש לו בית הכנסת בעירו, אל יתפלל בסוכה אלא ילך לבית הכנסת, שכן בשאר ימות השנה מניח ביתו והולך לבית הכנסת (משנ”ב שם). ועיין בכה”ח (אות סז) שיש להתפלל בבית כנסת לכתחילה, אפילו אם יש לו מנין בסוכה. וכ”פ בחז”ע (עמוד קמז), כיון שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת. ע”ש.

כתב הש”ע (סימן תרלט ס”ד) כל שבעה ימים קורא ולומד בתוך הסוכה. וכשמבין ומדקדק במה שיקרא וילמד, יכול ללמוד חוץ לסוכה, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. ע”כ. והכל לפי הענין, שאם דעתו מיושבת עליו בסוכה, שיש לו מנוחה שם, לומד בסוכה, אך אם צריך ללמוד בעומק העיון וצריך להתרכז היטב בלימודו בסברא ישרה, והאויר בביתו יפה לו להרחיב דעתו, ילמד חוץ לסוכה, כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו (משנ”ב ס”ק כח-כט, חז”ע עמוד קמז). ואם צריך ספרים רבים ללימודו, וטורח עליו להעלותם לסוכה, יכול ללמוד במקום הספרים אף שהוא חוץ לסוכה (חז”ע שם). אולם עיין במשנ”ב (ס”ק כט), שאם יש לו מקום להניח הספרים בסוכה כך שלא יצטרך להוציאם ולהכניסם בכל פעם, צריך להעלותם לסוכה, דאין זה טורח.

כתב בש”ע (סימן תרט ס”א) שהמנורה יש להניחה בסוכה. ואם הסוכה היא קטנה, מניחה חוץ לסוכה. וביאר משנ”ב (ס”ק ח) שאפילו אם אין הסוכה מצומצמת בשיעורה, אלא שהיא קטנה כ”כ בענין שיש לחוש שמא יתקרב הנר לדופני הסוכה ותאחז בהן האור ותשרף הסוכה, צריך להניחה חוץ לסוכה. ע”ש. וכ”כ בחז”ע (עמוד רז) שמצוה להדליק נרות של יו”ט בסוכה ולאכול לאור הנרות. אולם אם יש חשש כל שהוא לדליקה, יניח הנרות בבית ויסתפק באור החשמל של הסוכה.

כאמור לעיל, כלים נאים יש להעלותם לסוכה. אולם בגמרא (סוכה כט.) אמר רבא, שכלי שתיה מכניסם לסוכה (ואפילו לאחר השתיה משאירם שם, כיון שאינם מאוסים. ועוד, שאין קבע לשתיה. משנ”ב סימן תרלט ס”ק ג). אך כלי האכילה צריכים להיות מחוץ לסוכה. ובפירוש כלי אכילה נחלקו הראשונים. שרש”י (שם ד”ה ‘מאני מיכלא’) פירש דהיינו קערות שאוכלים בהם, שלאחר האכילה צריך להוציאם מחוץ לסוכה (וטעמו משום שהם מאוסים ויש בזה משום ביזוי לסוכה, ע”ש בד”ה ‘במטללתא’). אולם התוספות (שם ד”ה ‘מנא דמיכלא’) הביאו בשם בה”ג שכלי אכילה היינו כגון סירים וכדו’ שאסור להכניסם לסוכה. והטעם משום דכעין תדורו בעינן, ואלו אין רגילים להיות בבית דירה אלא במטבח. ע”ש. ולשיטתם, נראה שמותר להשאיר הקערות אחר האכילה בסוכה, שאין בזה חסרון דכעין תדורו, שהרי כל השנה לא מקפידים לפנות הצלחות מיד לאחר האכילה (ולשיטת רש”י, אפשר שמודה לתוספות לאסור גם הכנסת הסירים קודם האכילה, אלא שבא להוסיף שאסור להשאיר גם הקערות לאחר האכילה משום ביזוי. עיין מש”כ בזה בשער הציון סימן תרל”ט אות י’, ובשו”ת תפל”מ ח”ב סימן מא אות א). אמנם, במגיד משנה (פ”ו מהלכות סוכה ה”ה) מבואר שלדעת הרמב”ם דין הקדרות והקערות שווה, שקודם אכילה מותר להכניסם, ואחר אכילה צריך להוציאם. ע”ש. ויוצא, שלשיטת התוספות הנ”ל אסור להכניס הסירים לסוכה. אך לשיטת הרמב”ם, מותר, רק שצריך להוציאם לאחר האכילה. ואילו לגבי הקערות, לשיטת התוספות אין צריך להוציאם אף לאחר האכילה, ולשיטת רש”י והרמב”ם צריך להוציאם לאחר האכילה. ולענין מעשה, בש”ע (סימן תרלט ס”א) כתב שהקדרות והקערות חוץ לסוכה. ע”כ. ומבואר שלגבי קערות, יש להוציאם לאחר האכילה. אלא שלגבי הקדרות נחלקו האחרונים אם יש להוציאם דוקא לאחר האכילה (כדעת הרמב”ם), או”ד אין להכניסם מעיקרא לסוכה (כדעת התוספות). ולענין מעשה, עיין להמשנ”ב (שם ס”ק ה) שהביא שהעולם נוהגים להיזהר שלא להכניס הסירים לסוכה אף קודם האכילה. והיינו שחוששים לשיטת תוספות הנ”ל לחומרא. אלא שכתב, שאם אין לו כלי וצריך לאכול מן הסיר עצמו, מותר להכניסו. וכ”פ בחז”ע (עמוד קכח), שאין להביא הסירים לתוך הסוכה כדי לערות מהם התבשיל, ואף אם יש נשים שנהגו בזה, בטלה דעתן, כי אין זה דרך ארץ, ואין לעשות כן בסוכה. אלא שקערה גדולה שמגישים בה עופות או אורז וכדו’, וכל אחד מהמסובים לוקח ממנה לצלחת שלו, מותר להכניסה לסוכה, שדרך לעשות כן גם בפני אורחים מכובדים. אולם, עיין בשו”ת תפילה למשה (ח”ב סימן מא) שכתב שהנוהגים להכניס סירים לסוכה ומערים מהם התבשיל לקערות, יש להם על מה שיסמוכו. והמחמירים שלא להכניס הסירים לסוכה כלל, תע”ב. ע”ש. ודע, שאף שצריך להוציא הקערות מן הסוכה לאחר האכילה, מ”מ בדיעבד, מי שלא הוציאם, אין הסוכה נפסלה בשל כך. וכן אם עשה בסוכה תשמיש בזוי, אינה נפסלת בשביל כך (משנ”ב ס”ק ו). אמנם, בשעה שהקערות בתוך הסוכה (לאחר האכילה) י”א שהסוכה פסולה בשל כך מדרבנן, ואין לברך עליה ברכת ‘לישב בסוכה’. וע”כ יש להיזהר שתיכף אחר האכילה יוציא את הכלים שהם מלוכלכים (עיין בשער הציון אות יג. ובכה”ח אות טז. ובחז”ע עמוד קכט בהערה).

כתוב בתורה (ויקרא, כג, מב) “בסוכות תשבו שבעת ימים”, ודרשו חז”ל, ‘תשבו’, כעין תדורו. ומכאן אמרו כל שבעת ימי הסוכות עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד, היו לו כלים נאים, מעלן לסוכה. מצעות נאות, מעלן לסוכה. ואוכל ושותה וישן ומטייל ודר בסוכה כל שבעת ימים כדרך שהוא דר בביתו. (סוכה כח: ש”ע סימן תרלט ס”א). וצריך האדם להתחכם ולעשות הסוכה באופן שיהיה נוח לו לשהות שם כמה שיותר, ובאופן שיוכל לסדר כל ענייניו מתוך הסוכה, כי כל המוסיף בקיום המצוה מוסיפים לו ברכה מן השמים (בכורי יעקב שם סק”ב). ויראי שמים כמעט ואין נכנסים לבתיהם כל עיקר, רק שבתם וקימתם בסוכה (כה”ח ס”ק מג בשם החיד”א). וכן אם ירצה לדבר עם חבירו, ידבר עמו בסוכה, שסוכתו צריך להיות כמו ביתו כנ”ל. אלא, שלפי שקדושת הסוכה גדולה מאוד, ראוי למעט בה בדברי חול, וכ”ש שיהיה זהיר מלדבר שם לשון הרע ורכילות ושאר איסורים (משנ”ב שם ס”ק ב). ומ”מ, הרוצה לדבר עם חבירו או שצריך לדבר מענייני עסקיו וכדו’, לא יצא מהסוכה בעבור זה, שהרי בישיבתו שם אף בעת דיבורו הוא מקיים מצות ישיבה בסוכה (שער הציון אות ד). ויתירה מזאת מבואר בפמ”ג (משב”ז סק”א) בשם מהרי”ל, שיש ליזהר ביותר משחוק (כגון משחקי קוביא וכדו’) בימי הסוכות, כי אם ישחק צריך להיות בסוכה ויתחלל עי”ז קדושת הסוכה. עכ”ד. ומבואר, דאף המשחקים בקוביא וכדו’ צריכים לשחק בסוכה אלא שאין ראוי לעשות כן. ומ”מ, אין לעשות שום תשמיש בזוי בסוכה (רמ”א שם). ועל כן, אין לשטוף קערות של אכילה וכדו’ בתוך הסוכה. אולם בכלי שתיה אין קפידא ומותר לשוטפם (משנ”ב ס”ק ט). ובכלל זה יש להקפיד שלא יעשה הסוכה קפנדריא כדי לקצר הילוכו ממקום למקום. וכן לא ישטח בסוכה בגדים מכובסים כדי לייבשם. וכן אין להחליף חיתול לתינוק בסוכה (פסקי תשובות שם אות ג. חזון עובדיה עמוד קכט). אולם מותר לעשן סיגריות בסוכה. וכן מותר לעשות נטילת ידים לסעודה בסוכה, שכן רבים נוהגים בכל ימות השנה ליטול ידיהם לסעודה על שלחנם. ומ”מ, יטול לתוך כלי ויוציא הכלי עם מי הנטילה לאחר הנטילה (חז”ע עמוד קל). וכן נטילת ידים של שחרית למקפידים ליטול סמוך למיטתם, אין חשש כלל ומותרים ליטול בסוכה, אך מיד אחר הנטילה יוציא הכלי עם מי הנטילה החוצה (פס”ת שם אות ד). ועיין במשנ”ב (ס”ק ט) שאסור להטיל מי רגלים בסוכה אפילו בכלי, אף שעושה כן בביתו. אולם בחז”ע (עמוד קלא) כתב להקל בזה לזקן או חולה שישן בסוכה ונצרך להטיל מי רגלים, וקשה עליו לצאת מהסוכה, שמותר להטיל מ”ר בסוכה בתוך כלי ואח”כ יכסהו כראוי. וכ”כ בפס”ת (שם) שבשעת הדחק ועת הצורך נהגו להקל בזה. אלא שהוסיף, שנכון שיהיה בכלי שאליו מטילים את מי הרגלים רביעית מים לכל הפחות, כדי שמי הרגלים יתבטלו בהם מיד. ע”ש. והוסיף עוד בחז”ע (שם) שאף אם תלויים בסוכה קישוטים שכתוב בהם פסוקים של תורה, מותר להטיל מ”ר כנגדם, כיון שאין פסוקים אלו עשויים לשם לימוד תורה, רק לצורך קישוט ומליצה. ובספרים הזהירו עוד, שלא להכניס נכרי לסוכה (שו”ת דברי יציב ח”ב סימן רעד אות ג בשם ש”ך על התורה פרשת אמור). אא”כ יש לו גגון מעל הסוכה, שאם יסגור הגגון הסוכה פסולה, ואין חשש להכניס הנכרי (פס”ת שם אות ג).

בש”ע (סימן תרכט ס”ח) מבואר שמותר לחבר הכלונסאות של הסוכה שעליהם מניחים הסכך במסמרים או לקשרם בבלאות אף שהם מקבלים טומאה. ומבואר שמותר אף לכתחילה שהמעמיד של המעמיד של הסכך יהיה מדבר המקבל טומאה. וכ”כ האחרונים. ולכן כתב בחזון עובדיה (עמוד מו) שטוב להחמיר שלא להעמיד הסכך על צינורות הברזל עצמם, אלא ייתן נסרים של עץ על גבי הברזל ויניח הסכך על הנסרים, שאז הברזל הוי מעמיד דמעמיד. ומ”מ פשוט הדבר שאין קפידא אם הסכך נוגע מעט בברזל. [וכנודע, שיטת החזון איש (סימן קמג אות ב) להחמיר גם במעמיד דמעמיד שלא יהיה דבר המקבל טומאה, ועיין בחזון עובדיה הנ”ל מה שכתב על דבריו).

נחלקו הראשונים האם מותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה. שלדעת הרמב”ן (במלחמות, מסכת סוכה דף י. בדפי הרי”ף) והר”ן (שם) אסור מדרבנן להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה, משום גזירה שמא יבואו לסכך בו. ואילו דעת הרא”ש (פרק ב דסוכה סימן א) והתרומת הדשן (סימן צא) שמותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה. ולהלכה פסק מרן בש”ע (סימן תרל סעיך יג) שהסומך סוכתו על כרעי המיטה, והכרעיים הם המחיצות, אם יש גובה י’ טפחים מהמיטה לסכך, הסוכה כשרה. ע”כ. ומבואר, שלדעת מרן הסוכה כשרה גם כשמניח הסכך על כרעי המיטה אף שהם מקבלים טומאה. אולם האחרונים נחלקו בדין זה אם הוא לכתחילה או שהסוכה כשרה בדיעבד (מחמת שנתעוררו בקושיא בדברי מרן מסימן תרכט סעיף ז. ואכמ”ל). שלדעת המג”א (סימן תרכט ס”ק ט) לכתחילה אין להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה, ורק בדיעבד כשכבר העמיד הסכך בדבר המקבל טומאה הסוכה כשרה. וכ”פ בש”ע הרב (שם סעיפים יא-יג) והח”א (כלל קמו אות ל) והמשנ”ב (שם ס”ק כב) והכה”ח (סימן תרל אות פה). וכ”ה בשו”ת רב פעלים (ח”ב סימן סה). אולם, דעת מהרח”פ בשו”ת לב חיים (ח”ב סוס”י רי) והערוה”ש (סימן תרכט סעיף ט) שאפילו לכתחילה מותר מהעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה. ולעניין הלכה, עיין בשו”ת יביע אומר (ח”י סימן נה ח”ב אות לח) שכתב שכיון שהמחלוקת היא בדין דרבנן, יש לסמוך להקל אפילו לכתחילה להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה. ומ”מ בחזון עובדיה (עמוד מד) כתב שטוב לחוש לדברי הרמב”ן והר”ן ולא להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה. [ועיין עוד בשו”ת תפילה למשה (ח”ב סימן לו), שיש לו שיטה אחרת בדין מעמיד בדבר המקבל טומאה].

כתב בחזון עובדיה (עמוד סט) שסוכה שנעשית תחת חבלי כביסה, אפילו אין בין חבל לחבל ג’ טפחים, אין לפסול מטעם לבוד. ואפילו לפוסקים הסוברים דאמרינן לבוד לחומרא (עיין במשנ”ב סימן תרכו ס”ק יז ובשעה”צ שם אות כג), כאן יש להקל. ע”ש טעמו. והוסיף, שאפילו תלו כביסה על החבלים אין בכך כלום והסוכה כשרה. וכ”פ להכשיר בזה בשו”ת תפילה למשה (ח”ב סימן לב), ובלבד שיסכך הסוכה בסכך כשר באופן שגם אם ינטל הסכך הכשר שכנגד חבלי הכביסה, תישאר הסוכה צילתה מרובה מחמתה. ע”ש.

כתב בש”ע (שם) שהסוכה כשרה אך אין לשבת תחת האוויר. אמנם כתב הרמ”א שמה שאין לשבת תחת האוויר באופן הנ”ל היינו דוקא אם הוא אוויר המהלך על פני כל הסוכה או שיש בו שיעור כדי לעמוד בו ראשו ורובו, אך בפחות מזה מותר לישב תחת האווירים, שהרי אין סוכה שאין בה נקבים נקבים.

כתב בש”ע (סימן תרל ס”א) שכל הדברים כשרים לעשות מהם דפנות (וע”ש בסעיפים יא-יב שיש אופנים בהם ניתן לעשות הדפנות ע”י בעלי חיים או בני אדם). ומ”מ כתב הרמ”א (שם) שאין לעשות הדפנות מדבר שריחו רע, דחיישינן שמא יצא מן הסוכה מחמת הריח. אולם כתב המשנ”ב (ס”ק ד) שבדיעבד אם עשה המחיצות מדבר שריחו רע, כשר, אלא אם כן הוא ריח רע שאין דעת האדם סובלתו שאז אפשר שפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו. וע”ש עוד במשנ”ב שכתב שהעושה סוכתו במקום שמגיע אליו ריח רע מאשפה וכדו’, מן התורה יוצא ידי חובה אך לא יברך שם ברכת המזון, ומ”מ אם יש לו מקום אחר בודאי שלא יעשה שם סוכתו. ועיין בביאור הלכה (שם ד”ה כל הדברים) שהביא חומרא בשם הב”ח שלא לעשות הדפנות מדברים שפסולים לסיכוך מן התורה, כדי לחוש למה שכתב הדרכי משה (שם אות א) בשם הגהות אשרי ואור זרוע. אולם, הוסיף הביאור הלכה שכתבו הא”ר והברכ”י שאין מי שחושש לחומרא זו.

צריך לבנות את הדפנות קודם שיבנה הסכך (רמ”א סימן תרלא). ואם בנה הדפנות, ואח”כ בנה הסכך כדין, ושוב נפלו הדפנות, בין שהיה לפני החג ובין שהיה בתוך החג, רשאי להעמיד הדפנות (בחול המועד, וביו”ט ושבת אסור), אף שהסכך כבר בנוי, כיון שנבנתה הסוכה מתחילה בכשרות (חזון עובדיה סוכות עמוד מ’). ומי שטעה ובנה הסכך לפני הדפנות, יש אומרים שהסוכה פסולה וצריך להגביה הסכך ולהניחו מחדש על גג הסוכה לאחר שבנו הדפנות (משנה ברורה סימן תרלה ס”ק י’). ויש אומרים שבדיעבד כשרה הסוכה אף אם לא הגביה הסכך והניחו שוב (חזון עובדיה סוכות עמוד ל”ח).

ניתן לעשות מחיצות הסוכה פחות מגובה עשרה טפחים, ולהכשירם על ידי דין ‘לבוד’. כגון, שיעשה מחיצה בגובה ז’ טפחים וקצת (מעט יותר מ56 ס”מ) ויעמידנה סמוך לקרקע כך שיהיו פחות מג’ טפחים בין תחילת המחיצה לקרקע (פחות מ24 ס”מ), כך שלאחר העמדת המחיצה באופן הנ”ל יהיו מהקרקע עד סוף המחיצה בסך הכל עשרה טפחים (80 ס”מ). והטעם, כיון שאנו מסתכלים על הרווח שפחות מ24 ס”מ כאילו הוא סתום (שלחן ערוך סימן תרל ס”ט). והוא הדין שאפשר לעשות את דופן הסוכה באופן הנ”ל, כגון שיעמיד קרשים או קנים במרחקים של פחות מ24 ס”מ בין קרש לקרש, באופן שמהקרקע ועד הקרש האחרון יהיה סה”כ גובה של 80 ס”מ, ונחשב הדבר למחיצה שלימה, כיוון שמחשיבים את המרווח שיש בין הקרשים כאילו הוא סתום (משנה ברורה שם ס”ק ז). ויש אומרים, שהעושה את כל דפנות הסוכה באופן הנ”ל על ידי קרשים או קנים וכדו’, צריך שיעשה 4 דפנות לסוכה, דופן לכל צד, ואם רוצה לעשות רק ג’ דפנות, צריך לעשות 2 דפנות מליאות בגובה 80 ס”מ, ואת הדופן השלישית יוכל לעשותה ע”י קרשים או קנים כנ”ל (משנה ברורה שם). אולם, יש הסוברים, שגם אם עושה את כל הדפנות באופן הנ”ל ע”י קרשים או קנים עם מרווחים (לבוד), אפשר לעשות רק ג’ דפנות לסוכה (כף החיים שם אות י”ח, וכן פסק בשו”ת תפילה למשה ח”ב סימן ל”ז, וכן משמע בחזון עובדיה סוכות עמוד ו’).

הדפנות צריכות להיות לפחות בגובה של 10 טפחים (80 ס”מ לשיטה המקילה וכמטר לשיטה המחמירה). ואם עשאם בגובה 10 טפחים, אזי גם אם אינן מגיעות הדפנות עד לסכך, הם כשרות, ובתנאי שיהיו מכוונות כנגד הסכך שמעליהם. ואפילו אינן מכוונות ממש כנגד הסכך, צריך לכל הפחות שיהיה קצה הסכך בתוך 3 טפחים (24 ס”מ) כנגד הדופן. וצריך להקפיד, שלא יהיו הדפנות רחוקות מהקרקע יותר מג’ טפחים (24 ס”מ), שאם הרחיקם מהקרקע יותר מג’ טפחים, הרי שהן פסולות אפילו אם יש בגבהן עשרה טפחים, שכלל הוא, שכל מחיצה שיכולים הגדיים לבקוע תחתיה, אינה נחשבת למחיצה כלל (שלחן ערוך סימן תר”ל ס”ט, משנה ברורה ס”ק מ”ה). דאגנו שסוכות הדר יהיו המהודרות ביותר ולכן ייצרנו את רצועות הלבוד באופן כזה שיקיפו את הסוכה ויהיו בגובה המירבי גם לפי החומרה של הגר”ח נאה וגם לפי החומרה של החזון אי”ש. גובה הדופן של סוכת הדר הוא מעל למטר שזה הגובה מתחתית הסוכה ועד לגובה בו רצועת הלבוד העליונה. וגובה שלוש טפחים שחישבנו ובעצם המרווח בין רצועת לבוד אחת לאחרת הוא מתחת ל-24 ס”מ

הסוכה צריך שיהיו לה 3 דפנות, 2 דפנות צריכות להיות מלאות, ודופן שלישית מספיק שתהיה באורך של 7 טפחים, שהם 56 ס”מ לשיטה המקילה ו70 ס”מ לשיטה המחמירה (עיין שלחן ערוך סימן תר”ל סעיפים ב’-ה’, שם מבואר שלפעמים די אף בפחות מזה. ומ”מ כבר כתב הרמ”א שנהגו לעשות מחיצות שלימות כי אין הכל בקיאים בדין המחיצות). ויש להקפיד שלפחות 2 מחיצות יהיו מחוברות אחת לשניה בקרן, או לכל הפחות שלא יהיה ביניהם שיעור של 3 טפחים ריוח, שהם 24 ס”מ (רמ”א שם ס”ה, משנה ברורה ס”ק כ”ה, ביאור הלכה ד”ה ‘כי המחיצות צריכות להיות מחוברים’).

הסוכה צריך שתהיה צילתה מרובה מחמתה מחמת הסכך, דהיינו שתהיה רוב הסוכה מוצלת ע”י הסכך, ואם הסכך לא מיצל מספיק כך שיש יותר חמה בסוכה מאשר צל, הסוכה פסולה (שלחן ערוך סימן תרלא ס”א). ומכל מקום, אין לעשות את הסכך עבה יותר מדי, אלא דרך הסיכוך להיות קל כך שייראו דרך הסכך הכוכבים הגדולים. אולם, אם עשה הסכך עבה כך שאין הכוכבים נראים מתוכה, כשרה (שלחן ערוך שם ס”ג). ואם עשה הסכך עבה מאוד עד שאפילו הגשמים לא יורדים לתוכו, אם יכול, יטול מעט מהסכך כך שיוכלו הגשמים לרדת דרכו. ואם אי אפשר ליטול מן הסכך מעט, יש לסמוך על הפוסקים שמכשירים את הסוכה גם באופן שאין הגשמים יכולים לרדת בתוכה (משנה ברורה שם ס”ק ו’, חזון עובדיה סוכות עמוד ל”ד). בסכך הדר אנו דואגים שתקבלו את הסכך המהודר והאיכותי ביותר לכבוד חג הסוכות. סכך הדר מיוצר באופן שכאשר מניחים אותו על הסוכה הוא נותן הצללה מירבית ליושבים תחת הסוכה שנהנים מהצל ויכולים לשבות בסוכה בכיף ובהנאה. עם זאת יש מרווחים קטנים כדי שגשמים יוכלו לחדור לסוכה כפי דרישת ההלכה.

הסכך של הסוכה צריך שיהיו בו ג’ תנאים כדי שיהיה כשר: א. שיהיה עשוי מדבר הצומח בארץ. ב. שיהיה תלוש. ג. שיהיה מדבר שאינו מקבל טומאה. לפיכך, אין לסכך בעורות, ניילונים, פלסטיק, ברזל, פירות וכדו’, שכל אלו פסולים לעשות מהם סכך (שלחן ערוך סימן תרכט ס”א). ואכן דאגנו לייצר לכם את סכך הדר שעונה על הקריטריונים המחמירים של ההלכה. הסכך עשוי מקני סוף הצומחים בארץ. קני הסוף הינם תלושים ואינם מחוברים לקרקע. קני הסוף אינם מקבלים טומאה. סכך הדר רפיה הינו כשר למהדרין ונשזר בעבודת יד עם צמח הרפיה שלא עבר שום תהליך עיבוד, ולכן הסכך מורכב מקני סוף טבעיים עם צמח הרפיה טבעי. סכך הדר יוטה הינו כשר ומורכב מקני סוף השזורים בחוט שהופק מצמח היוטה. מכיון שצמח היוטה עבר תהליך עיבוד והפיקו ממנו במהלך תהליך זה את חוט היוטה אז הסכך שנשזר בחוט זה הוא כשר ולא כשר למהדרין. אך הוא כשר לכתחילה לסיכוך. סכך הדר מיוצר רק לשם סכך באופן ספציפי עם מידות מדויקות ושיטת הכנה מאוד ייחודית ואיננו משמש או מיוצר לשום מטרה אחרת כגון מחצלת שכיבה וכיו”ב ולכן עונה על הדרישה ההלכתית גם בסוגיה זאת.

אפשר לבנות סוכה תחת סככה או מרקיזה וכיוצא בזה, ואחר כך לפתוח את הסככה כשרוצים לשבת בסוכה. ואפילו בשבת ויום טוב מותר לפתוח הסככה ולסוגרה. אולם, יש להיזהר שבשעה שיושבים בסוכה תהיה הסככה פתוחה, כדי שתהיה הסוכה תחת כיפת השמים (רמ”א סימן תרכ”ו ס”ב וס”ג). [מה שכתב הרמ”א שמותר לפתוח הסככה ולסוגרה בשבת ויום טוב, היינו בסככה הקבועה בגג ונפתחת על ידי צירים, ונחשבת כמו דלת שמותר לסוגרה ולפותחה בשבת ויום טוב. אולם לענין שמשיה וכדו’, ישנה מחלוקת בפוסקים אם מותר לפתחה ולסוגרה בשבת ויום טוב, שיש מתירים, ויש אוסרים משום עשיית אוהל, הואיל וצריך לאויר שמתחת. והרוצה להסתלק מן הספק, ישאיר טפח פתוח מבעו”י (8 ס”מ) ואז יוכל לפתוח השמשיה לכל הדעות. וכן כשסוגר את השמשיה בשבת או ביום טוב לא יסגרנה עד הסוף, אלא ישאיר טפח פרוס (עיין מה שכתב בזה בפסקי תשובות סימן שט”ו אות ט’ ואותיות י”ג-י”ד, ואכמ”ל)].

מותר לבנות סוכה תחת חבלי כביסה אפילו אם החבלים צפופים כך שאין ביניהם הפרשים של ג’ טפחים. ואפילו תלו כביסה על החבלים אין בכל כלום והסוכה כשרה (חזון עובדיה סוכות עמוד ס”ט, ועיין עוד בשו”ת תפילה למשה ח”ב סימן לב).

אם קצץ האילן להכשירו ולהיות הוא עצמו מהסיכוך, כשר, אך זה בתנאי שיגביה כל אחד מהענפים לבדו ויחזור ויניחו (לשם מצות סוכה או לשם צל), שאם לא כן, הרי שהסכך פסול מדין ‘תעשה, ולא מן העשוי’ (שלחן ערוך סימן תרכ”ו ס”ב).

אשה או קטן, אף שהם פטורים ממצות סוכה, מותר לכתחילה שיתנו את הסכך על הסוכה, והסוכה כשרה (חזון עובדיה סוכות עמוד סד). וגויים שבנו סוכה לצורך יהודי סמוך לחג הסוכות, יש להכשיר את הסוכה. ומן הדין אין צריך לחדש בה דבר, ומ”מ טוב לחדש בה דבר בסכך או בדפנות על ידי יהודי (שם עמוד נו).

טוב להתחיל בניית הסוכה מיד במוצאי יום הכיפורים, כדי לצאת ממצוה אל מצוה (רמ”א סימן תרכ”ד ס”ה). ומצוה לסיים בניית הסוכה כבר למחרת יום הכיפורים, משום ‘מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה’ (רמ”א סימן תרכ”ה, ומשנה ברורה שם ס”ק ב’). אולם, כל זה למצוה ולא לעיכובא, דהיינו, שמי שאינו יכול לבנות הסוכה מיד לאחר יום הכיפורים, יבנה אותה במהלך שאר הימים שקודם החג. ומי שלא בנה סוכה קודם חג הסוכות, בין אם עשה כן בשוגג ובין אם עשה כן במזיד, רשאי לבנות את הסוכה גם בחול המועד (שלחן ערוך סימן תרל”ז ס”א). אך ביום טוב עצמו אסור לבנותה (משנה ברורה שם ס”ק א’).

מי שבנה סוכה לשם מצות סוכה (דהיינו שהניח הסכך לשם מצות סוכה), אפילו עשאה זמן רב קודם חג הסוכות, הסוכה כשרה (שלחן ערוך סימן תרל”ו ס”א). ואם השאיר סוכתו בנויה משנה שעברה לשנה זו, אף ששנה שעברה בנה את הסוכה במיוחד לשם מצות סוכה, כיון שעבר החג הרי בטלה עשייתו הראשונה, וכדי להכשירה צריך לחדש בה דבר, כגון להוסיף מעט סכך חדש על הסכך הקיים. ותוספת הסכך החדש תהיה בשיעור של טפח על טפח, דהיינו 8 ס”מ על 8 ס”מ (משנה ברורה שם ס”ק ז’). ואם בנה סוכה שלא במפורש לשם מצות סוכה (כגון שבנה פרגולה מעץ והניח עליה סכך באופן שהיא כשרה למצות סוכה, אך לא כיון בבנייתו לשם מצות סוכה), אזי אם בנאה בתוך 30 יום לחג הסוכות (החל מט”ו באלול), הסוכה כשרה ואין צריך לחדש בה דבר. ואם עשאה יותר מ30 יום קודם חג הסוכות (לפני ט”ו באלול), צריך שיחדש בה משהו כדי להכשירה, דהיינו להוסיף מעט סכך חדש בשיעור טפח על טפח כנ”ל (שלחן ערוך שם). אמנם, כל זה בתנאי שנבנתה הסוכה על כל פנים לשם ‘צל’, אך מי שבנה סוכה (פרגולה לדוגמא) למטרת אחסון או נוי וכיוצא בזה (דהיינו שהניח את סכך הסוכה למטרת נוי או פרטיות וכדו’, מה שאין כן בעשיית הדפנות, שאין משפיע הדבר לשם מה נעשו), הרי שסוכה זו פסולה (שלחן ערוך סימן תרל”ה). וכדי להכשירה, צריך להגביה הסכך ולחזור ולהניחו לשם מצות סוכה, או על כל פנים לשם צל (על פי שלחן ערוך סימן תרכ”ו ס”ב).

כתוב בתורה (ויקרא כג, מב-מג): “בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”. והיינו, שציוונו הקב”ה לשבת בסוכות זכר לסוכות שהושיב בהם את אבותינו כשיצאו ממצרים. ופירשו חז”ל, שסוכות אלו הם ענני הכבוד שהקיף בהם הקב”ה את בני ישראל לבל יכם שרב ושמש (שלחן ערוך סימן תרכה). ואף שיציאת מצרים היתה בחודש ניסן, לא ציוונו הקב”ה לשבת בסוכה אלא בחודש תשרי, לפי שחודש ניסן הוא מימות הקיץ, ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל בעונה זו, ולא היתה ניכרת עשייתנו את הסוכה שהיא למצות ה’, ולכן ציוונו שנעשה את הסוכה בחודש תשרי שהוא זמן גשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו לביתו, ואנו יוצאים מן הבית לשבת בסוכה, ובזה מראים שאנו עושים לכבוד מצות ה’ (משנה ברורה שם ס”ק א’ בשם הטור).

בשאלות ותשובות בעמוד זה הנגשנו עבורכם נושאים הלכתיים לגבי בניית סוכה כשרה ומהודרת, לגבי דפנות הסוכה, לגבי סכך לנצח ועוד נושאים מעניין החג. ניתן להעמיק עוד ולקבל מידע הלכתי נוסף בעמוד מאמרים באתר. היכנסו לעמוד מאמרים על סוכות וסכך לנצח או תעתיקו את הלינק המצורף לשורת הכתובת ותוכלו לקרוא מאמרים הלכתיים נוספים בנושא הסוכות —> http://www.sukkothadar.co.il/he/מאמרים